פעם בצרפת קראו לה יהודייה מלוכלכת תעופי מפה. אז היא עפה משם.
תמיד אמרה שהיא עושה בדרך כלל מה שאומרים לה. אז אני זכיתי.
המחשבות שלי על חייה בצרפת מצאו לא אחת את דרכם לתודעתי. אכן,
יודע אני לא מעט על חייה בארץ אך החור השחור של חייה שם תמיד
נותר בגדר תעלומה. הייתי יושב לי במעבדה ומאזין וצוחק ללא סיבה
נראית לעין לכל מה שאמרה. תמיד אמרה דברים וכיוונה את השיחה
ולי לא נותר דבר לעשות. הדרך למעבדה שלה תמיד היתה קשה ומתוקה
כאחת. לצופה מן הצד היתה זו בוודאי סיבה לתמיהה מדוע אדם כלשהו
יבלה במעלית כל כך הרבה זמן הלוך וחזור הלוך וחזור. אך במעלית
קרו הרבה דברים. הלב שדפק במהירות שיא, אותם זרמים שמתפשטים
בגוף הידועים כל כך למי שחווה אי פעם חוויה כזו. לאחר המעלית
ציפה לו המסדרון הארוך למעבדה, שריחו כבר הצליח להתנות אצלי
הרגשת אושר. אף פעם לא היה ניתן לדעת מה יהיה מעברה השני של
הדלת, אך כאשר ראיתי את הגב שלה , הגוף הקטן שמסתכל באדיקות
במיקרוסקופ והשיער השחור הארוך כבר באתי על שכרי. הראשון
שספרתי לו על כך היה חברי שמוליק. "מה, את מרטין? אתה לא
רציני...כולם יודעים שהיא משוגעת, מה אתה מוצא בה?". אכן, לא
הרבה אנשים הבינו. אבל אני כן. מבעד לחזות המשוגעת, הצחוקים
הפתאומיים , עצירות בדיבור, עמדה נפש מזוקקת. כל כך הרבה מילים
נשפכו ביננו אך מעולם לא התריסה כנגד איש. דבריה תמיד נבעו
מתוך חכמה צרופה אך חסרת רגש. זה גם מה שגרם לדבריה לחדור עמוק
אל תוך נשמתי, כמו מטיף דתי או פוליטי שהרצה למאמיניו, כך
קיבלתי את דבריה. אך דבריה לא היו נגועים במטרה נסתרת כלשהי
אלא רק הרצון לשתף מישהו במחשבותיה.
וכשחזרתי הביתה, לחור האפל ברוממה, חיכתה לי אורנה. "איך היה
היום?". חיוכי הקורן הראה שהיום היה משהו מיוחד. אין זה רגיל
לראות אותי מחייך וזוויות שפתי כבר סיגלו להם צורה קמורה
האופיינית לאדם שראה הרבה בחייו. "בסדר", אני עונה, "איך היה
אצלך?". "כרגיל". אני ואורנה כבר סיגלנו לעצמנו קודים אופיינים
שהכל כרגיל, ומכיוון ששעממנו עד מוות אחד את השני כבר זמן מה
זו לא היתה שיחה יצאת דופן. נחתתי בספה. "בא לך לראות הצגה
היום? רני השיג לנו כרטיסים חינם". "בוודאי", עניתי. תאטרון
הינו דרך מצויינת להנעים זמן באופן פסיבי, האופן האופייני לי
שכבר הזיק לי כל כך בחיי. השחקן בתאטרון צעק רבות. רק בשל כך
הזדהתי. הקתרזיס שלו היה שלי. גם אני רוצה לצעוק כך. המחקר שלא
מתקדם לשום מקום, המלחמה המתמשכת, הקשר הזוגי המשעמם, אך
הבטוח, וכמה נעים במקום בטוח שאותו אני מכיר כבר שמונה שנים.
בסיום ההצגה התנשקנו. זה היה משהו מכני. כמעין חוק טבע שמורה
לנו אחרי ישיבה קרובה לעשות כן. לאחר מכן שתקנו. נסענו חזרה
הביתה. את אורנה השארתי בבית ונסעתי לקנות בגטים כיוון שדבר לא
היה בבית. בשובי אורנה היתה בתחתוניה. הסתכלתי על המסכנה.
עיניה היו כבויות. היא ידעה. אך תמיד הראתה שזה לא מפריע לה
שחברה לחיים רואה במישהי אחרת מעין אלה. הפסיכולוג שלו אמר לו
שזו אהבה ילדותית ושאורנה נותנת לו הרבה יותר. הוא ידע זאת. אך
לא יכל להרפות מטפשותו זו. לא אמרנו מילה. גם לא חיוך. נגעתי
בה בעדינות. היא לא זזה. המשכתי. בחוץ ירד גשם. עורה נעשה כשל
ברווז, לא ידעתי אם זה בגללי או בגלל הקור. הסתכלנו ארוכות אחד
על השני. הקור חדר לכל פינה בחדר, ואני אליה.
כעבור כמה ימים מרטין עזבה.
הגעתי למעבדה שלי לראות מה קורה עם התאי הגזע שלי. לא התמיינו
עדיין לדבר. הרבה זמן פנוי נותנת עבודה זו. סוויל אמרה שמרטין
קבלה תפקיד במכון וויצמן.
חלמתי על אורנה. היינו במסיבה מסביב הכל רועש אך רק את קולה
אני שומע. היא אומרת לי בוא ומחייכת בתקוות שווא. אני בא. אני
סורק את גופה זמן ממושך. באישוניה משהו מוזר. כשקמתי, הבנתי
זאת. היו אלה תאי הגזע שלי. התאים שלי, האהבה שלי, עדיין לא
התמיינו, עדיין לא מאוחר.
אז מדוע זכיתי? זכיתי בלהרגיש מגוון רגשות. אהבה לאלה ואהבה
ארצית וכל זה מילא אותי בתוכן.
לאורנה נמאס. היא הבינה שהזמן לא יחזור לאחור שמונה שנים, וכך
גם הרגשתנו. היא הודיע לי על עזיבתה.
ישבתי בביתי ברוממה. בחוץ דבר לא השתנה. חרדים בשגרת יומם.
אמבולנסים של התחנה הקרובה. ישבתי ובכיתי.