ככל אני מתבגר וצובר ניסיון אני לומד יותר יותר שהחיים הם לא
סרט אמריקאי. אני לא מלך הכיתה שכל הבנות מעריצות, ואיזה
חנונית יושבת ומחכה שאני אבוא ואוציא אותה ממעמקי בדידותה. מצד
שני אני גם לא איזה חנון שהתאהב בנסיכה של השכבה ומחפש תחבולות
כדי להשיג אותה. אני... אני, דן תלמיד יב' מגמת תאטרון פנוי
להובלות ו...מאוהב בטרוף. וזה עדיין לא סרט אמריקאי כי כמו
שאני לא החנון השכבתי היא גם לא נסיכה, לא במובן הזה בכל אופן.
אבל היא הבנאדם הכי חכם שאני מכיר, והיא מקסימה, יש לה רעמת
תלתלים שחורה שופעת, עייני חתול ירוקות וחיוך מקסים. (חבל רק
שאת העיינים שלה מסתירות משקפיי ענק ושהחיוך שלה מלא בברזלים).
בכל אופן יפהפיה או לא אני רוצה את רוני.
אם החיים היו סרט אמריקאי אז לפי הנתונים הנ"ל היינו צריכים
להיות ידידים ממש טובים מאז גיל אפס, וזה לא מדויק. אנחנו
ידידים, היא הייתה השותפה שלי במעבדה בכימיה. אתם בטח יכולים
לתאר לעצמכם, היא מחזיקה את המבחנה אני שופך פנימה נוזל לא
ברור המבטים שלנו נפגשים ו... אהבה ממבט ראשון. אז זהו שזה לא
מדויק. אני החזקתי את המבחנה היא ניסתה לשפוך את הנוזל המסריח
בטרוף פנימה ובגלל סיבוב חד שלי אחורה לראות מה קורה אצל מי
שישב מאחורינו הנוזל הלא ברור נשפך על השרוול של רוני במקום
לתוך המבחנה. אני לא יודע אם זה בגלל הנכשל בד"וח מעבדה או
בגלל הריח הלא ברור ולא חביב במיוחד שנדבק אליה למשך היום, אבל
היא סירבה לדבר איתי במשך שבועיים. בסופו של דבר הקסם האישי
שלי הצליח לעשות את שלו והיא סלחה לי וככה בעצם התיידדנו.
ופתאום מצאתי את עצמי מאוהב. היא הייתה מאוהבת באיזה אידיוט
מהכיתת פיזיקה שלה אין לי מושג מה היא מצאה בו. אידיוט מיובש
שכל החיים שלו סובבים ניוטרונים פרוטונים ואלקטרונים, או משהו
בסגנון. אבל איכשהו הוא הצליח לסובב לה את הראש.
אם החיים היו סרט אמריקאי הייתי משחק שם בתור הידיד המאוהב
שמנחם את הידידה שלו כל פעם שהיא מתייאשת לגבי האידיוט התורן
ומנחם אותה שבסוף תמיד האהבה מנצחת ושהכל יסתדר בסופו של דבר.
כשהסיפור ביניהם היה נגמר היא הייתה רואה כמה מבין ומתחשב
הייתי ומתאהבת בי פתאום. אבל החיים הם לא סרט אמריקאי וטוב
שכך. לא היה לי שום כוח לנחם אותה ולעודד אותה בזמן שכל מה
שרציתי היה לחבק אותה ולא לעזוב. רוני לא הבינה אותי, תמיד
הייתי הידיד המבין ומנחם אבל כל פעם שהיא ניסתה לדבר עליו
הייתי פולט הערה צינית ועובר נושא.
כשהם התחילו לצאת זה היה נורא. לראות אותה כל כך מאושרת, כל כך
מאוהבת, בגללו. היא סיפרה לי עליו הכל, גם פרטים שלא רציתי
לשמוע, וגם פרטים חסרי חשיבות כמו העובדה שהוא לא מריח, בכלל,
אפילו לא קצת. כמו שאמרתי פריק מוזר ואידיוט.
לאט לאט בתור הידיד של רוני גם לי יצא להכיר אותו. אם החיים
היו סרט אמריקאי הייתי משחק בתור הידיד הקנאי שמנסה להשפיל את
החבר של רוני בכל פעם שרק אפשר. אבל החיים הם לא סרט אמריקאי
וחבל. אם רוני הייתה רואה שאני מתייחס אליו בנבזיות היא לא
הייתה מעריכה אותי במיוחד, ולא רציתי לגרום לזה. אז שיחקתי
אותה נחמד, חייכתי דיברתי יפה ובאותו זמן דמינתי אותי עובר
עליו עם מכבש שוב ושוב ושוב.  
יום אחד הוא בא אלי לחפש אותה. מסתבר שהם שוב רבו והיא נעלמה
לו (כן הם היו מאלה שרבים כל שתי דקות ומשלימים באותה תדירות).
אם החיים היו סרט אמריקאי הייתי מעיף אותו לכל הרוחות וצועק
עליו שאחד כמוהו לא ראוי לרוני שהייתה כמה רמות מעליו. אבל
החיים הם לא סרט אמריקאי וכמה שאני שונא אותו אני יודע שרצוי
שאני אתייחס אליו יפה. אז אמרתי לו יפה שרוני עוד לא הגיעה אבל
היא בטח תעשה את זה בקרוב אז שיכנס ויחכה לה בפנים. ישבנו שעה
ושתקנו, הוא בטח חשב על רוני, אני הרצתי את רעיון המכבש בראש
כדי להרגע. בסופו של דבר נמאס לי, אמרתי לו שאני הולך לחפש את
רוני ושישאר אצלי בינתיים. הוא הסכים, האידיוט. הלכתי לכיוון
הדלת ובזמן שעברתי דרך הכירים סובבתי את אחד הכפתורים, לא יותר
מידי אבל קצת, שיתפזר מספיק בשביל לעשות את העבודה, לא אשמתי
שחוש ריח אין לו. יצאתי החוצה לקחתי שאיפה עמוקה של אוויר צח
ונעלתי מאחורי את הדלת. אם רוני הייתה יודעת היא לא הייתה
סולחת לי בחיים, אבל היא לא תדע. בעיניה אני בסך הכל הידיד
שניסה לעזור, ועכשיו כשהסיפור ביניהם נגמר היא תוכל לראות איזה
ידיד מתחשב ומבין אני ולהתאהב בי. מה לעשות, החיים אולי הם לא
סרט אמריקאי אבל עם קצת עזרה מבחוץ הם יכולים להיות.