ראשית המעשה היתה
עת הזיעה מבין אצבעות רגליי החלה מבצבצת
וצחנה נוראית אז עלתה
שאת גופי,
מכפות רגליי ומתפשטת מעלה,
היתה עוטפת.

הראשון שחש בכך היה אפי
שבאותו רגע מופנה היה כלפי מטה.
כששלח הלה את הנתונים אל מוחי
שעבדם וחשבם, והעביר את התוצאות אל תודעתי
עטיתי מבט נגעל ומשכתי באפי.

לא עבר זמן רב,
ממש שניות מספר,
וידידתי שעמדה בצידי
הבינה את משמעות ההבעה והמשיכה
--(וזוהי, אל תטעו ידידיי,
משמעות עמוקה למדי.
משמעות ההבעה והמשיכה הריהי
משמעות החיזור הקודם, אולי, לאהבה.
כל זאת הבינה ידידתי
מהמשיכה באפי,
ומההבעה שעל פני נעטתה,
כיצד - זאת לא אדע.)--
והתרחקה ממני לכדי ארבע אמות.
בערך מרחק יריקה.

בושתי אז ונכלמתי
ואת פניי כבשתי ברצפה.
--(ואני חש שעליי להבהיר
לשם שמי הטוב
שרק כביטוי התכוונתי לאמירה
הן תדעו שהיה שם די מסריח
באיזור הרצפה.)--
המצב נשאר כשהיה, היא נשארה רחוקה.
או אז גמלה בי החלטה.
אעשה מעשה, ואפטר מהבושה.
אצתי רצתי אל חדר הרחצה
לשטוף רגליי, ולטהר האווירה.

את רגליי היטב שטפתי.
את האיזור שבין אצבעות רגליי
עם סבון שפשפתי.
את בגדיי החלפתי,
ולפנים משורת הדין
זרזיף בושם על עצמי התזתי.
במראה במהרה את עצמי סקרתי,
ומרוצה, (ויחף)
חזרתי.

משראתה אותי קרב ובא
רחרחה את האויר כמו חיה ניצודה.
ווידאה שהמצב סביר, שהאווירה נעימה,
והתחבטה בדעתה,
למקרה שאפה מכזיב וטועה,
אם להתקרב, או להשאר רחוקה.

לאחר כל המאמץ שהשקעתי:
מתיחת השרירים והמפשעה,
עת הרמתי רגליי אל הכיור;
לכלוך האצבעות בחיטוט בזוהמה;
בזבוז כספים (הסבון ומי ההבשמה),
לאחר כל אלה, לא הרבה נדרש לשכנועה.
היא הכריעה, סיימה את החביטה
וקרבה אלי לאט, עד לכדי, בערך,
מרחק נשיקה.


אדם אוהב אדם אנוכי
ולא לשווא סיפרתי את הסיפור.
למענך, הקורא, סופר המקרה.
מוסר ההשכל חברים, הוא ברור.
ואם עוד לא הבנתם מהו,
ברצון אסביר ואבהיר
עד שהעניין יהיה סגור.
מוסר ההשכל הוא, ידידיי,
שאסור לו לאדם הרוצה בחברה
לנעול לרגליו מנעלים
שגורמים לרגליו להעלות אדים
או בקיצור,
אל תנעלו סנדלים.