מירה הביטה במראה, בוחנת את התנועות הזריזות של קובי, הספר
הקבוע שלה, כשהוא מנגב את שערה. "שלא תפנטז אפילו על איזה
תסרוקת מנופחת או כל שטות אחרת שעולה בראשך היצירתי".
"אבל מירה", התחנן קובי, "את כלה, חייבים משהו מיוחד".
"שום דבר! חלק, רגיל וזהו. השמלה פשוטה, השער פשוט. תכף תבוא
ליאתי ותאפר אותי". ליאת היתה המאפרת של האולפן בו עבדה
כמפיקה, אבל מה שחשוב יותר הוא שהיתה אחותו של דורון ואחראית
על השידוך ביניהם. ללא ספק היתה גם חברתה הטובה ביותר וידעה
עליה הכל.
"את ממש מרגיזה, את יודעת", אמר קובי.
"את החופש האומנותי שלך תתרגל על מישהו אחר... הו, הנה ליאתוש,
טוב שבאת, תורידי ת'נודניק הזה מהגב שלי".
"די קובי, אל תעצבן אותה היום, יש לנו מספיק לחץ גם ככה", אמרה
ליאת לקובי, ומיד פנתה למירה, "ומה שלומך מותק?"
"אם הוא יפסיק להרגיז אותי הכל יהיה בסדר. הכל כבר מסודר. אני
רק צריכה להיות יפה ולבוא לחתונה ולקוות שדורון לא יתחרט ברגע
אחרון. רק ש..." מירה שתקה פתאום והחיוך גווע על שפתיה.
"מה, מותק?" המבט של ליאת היה חקרני במקצת.
"לא הצלחתי לדבר איתו על...", מירה לא סיימה את המשפט.
"מה לא הצלחת, את חייבת, אתם מתחתנים היום", הטון של ליאת היה
כמעט תוקפני.
"לא הצלחתי, נו, כל הזמן טלפונים, וסידורים ולא היה רגע שקט
לבד, ופשוט נלחצתי, וכל פעם שחשבתי שהנה הזדמנות, אז צץ משהו
אחר והיום זה כבר נראה מאוחר מדי, אני לא יודעת מה לעשות".
מירה הביטה בליאת בתחינה: 'תצילי אותי'.
המבט של ליאת היה חמור. "את ממש לא בסדר. דוחה ודוחה ורוצה
שמישהו יעשה את העבודה במקומך. התקשרת בכלל לאמא שלך?"
מירה הנידה בראשה לאות לאו.
"איך את מסוגלת, אני לא מבינה!", ליאת קמה והתחילה להתעסק
בקופסת האיפור הגדולה שהביאה איתה.
"די כבר, אל תציקי לי, ואתה תפסיק כבר למזמז אותי עם המגבת
ותעשה כבר את הפן".
"אז אל תפריעו עם הפטפוטים שלכם", אמר קובי והפעיל את מייבש
השער.
מירה שקעה במחשבות. היא התגעגעה לאמא שלה, ולאמיר. איך יכלה
בכלל לחשוב על חתונה בלעדיהם? ומה תגיד לדורון?
"אה, רק שכחתי להזכיר משהו קטן. יש לי ילד. בן שמונה עשרה.
ילדתי אותו בגיל חמש עשרה, ואמא שלי מגדלת אותו".
"ועכשיו את נזכרת לספר לי?" ירעם בקולו העמוק.
"פשוט לא היתה הזדמנות מתאימה", היא תענה.
הזדמנות מתאימה.
אף פעם אין הזדמנות מתאימה.
אסור לשמור סודות. היתה צריכה לספר לו בפגישה הראשונה. אבל אז
זה לא היה רלוונטי בכלל. מי בכלל חשב על הפגישה השניה. וכשעבר
הזמן והיא לא סיפרה, פחדה שאולי תפסיד אם תספר. אולי הוא יעזוב
אותה. כל כך אהבה אותו. אוהבת אותו.
וכשהציע לה נישואין, בכתה מרוב אושר. זה היה הרגע שהיתה צריכה
לספר. "לא רציתי לקלקל את הרגע", לחשה.
קובי הפסיק את פעולתו של מייבש השיער. "אמרת משהו?"
"כלום, תגמור עם זה כבר".
מאותו יום הכל נכנס לסחרור. פתאום קלטה שלא ביקרה בבית אמה כבר
כמעט שנתיים. שלא ראתה את אמיר כבר כמעט שנתיים. ילד בן שמונה
עשרה.
התקשרה וניתקה, מספר פעמים. מה תגיד?
"אמא, אני מתחתנת, אבל לא סיפרתי שיש לי ילד אז אני לא יכולה
שתבואו".
אמא שלה הטובה.
איך טיפלה בה כל השנים, בלי שום עזרה מאף אחד אחרי שאבא שלה
מת. האחים הגדולים עזבו את הבית ורק היא נשארה עם אמא.
ואחרי שגדי נהרג, והיא גילתה שהיא בהריון רק שהיתה בחודש
שישי.
וכי מה ידעה?
ילדה היתה.
ואמא טיפלה באמיר כמו בעוד ילד שלה.
והיא הלכה לבית הספר ועשתה בגרות. לצבא לא הלכה, כי היתה אמא.
אחרי התיכון למדה תקשורת באוניברסיטת באר שבע, ואחר כך התחילה
לעבוד במקומון של באר שבע. משם הגיעה לטלוויזיה בכבלים וכל
השאר הסטוריה.
ואמיר, ילד יפה כל כך, דומה לגדי.
ומה תגיד לדורון?
"יש לי ילד, בן שמונה עשרה".
החתונה מדהימה.
כולם אמרו. קבלת הפנים, החופה. עלי הכותרת הלבנים שנפלו מלמעלה
אחרי שדורון אמר את המשפט: "הרי את מקודשת לי..."
מירה הסתובבה בין האורחים נרגשת כולה. היום הזה יכול היה להיות
מושלם אם רק...
"מירה", רעם קולו של דורון והיא הסתובבה אליו מחייכת. החיוך
קפא על שפתיה.
"תראי מה מצאתי, הוא אומר שהוא מהצד שלך".
מה לעזאזל הוא עושה כאן? כמה שהוא יפה. ומה זאת החולצה הזאת.
"אה... זה אמיר", המילים זחלו מפיה ממאנות לצאת, "אני לא ידעתי
שהוא יבוא".
"חשבתי שאני מכיר את כל הקרובים שלך, בוא בחור, בוא נלך לשתות
משהו ותספר לי את כל הסודות האפלים שהיא מסתירה ממני", רעם שוב
דורון בקולו.
'דורון הרגיש את התגובה שלי', חשבה מירה לעצמה.
היא התחילה להסתובב באולם שולחת לעברם מבטים. מבלי משים התקרבה
אליהם ושמעה את אמיר אומר לדורון שהוא הולך.
"לא! אל תלך", פרצו המילים מפיה. "דורון, אנחנו צריכים
לדבר".
"זה בסדר, לא צריך, אני הולך", אמר אמיר.
מירה אחזה בידו, "לא אמיר, זה לא בסדר, ואתה לא הולך.
דורון...", פנתה אליו, "אני רוצה שתכיר מישהו. זה אמיר, הבן
שלי".
דורון הביט בה ולא דיבר. מירה דיברה במהירות, כאילו מישהו רודף
אותה. "זה סיפור ארוך, ילדתי אותו בגיל חמש עשרה, ואמא שלי
גידלה אותו. בעצם היא מגדלת אותו עד היום ולא סיפרתי בהתחלה...
ואחר כך לא ידעתי איך להגיד ו... ככה הגענו לפה ולא אמרתי כלום
ואני מצטערת. מצטערת שלא סיפרתי לך". היא הביטה באמיר הושיטה
לעברו את זרועותיה, "אני מצטערת, על זה שבשנתיים האחרונות לא
הייתי..."
אמיר שקע בין זרועותיה, זקוק לחיבוק שלה, ומירה שכחה לרגע את
כולם. את דורון, את האורחים. לרגע שום דבר לא היה חשוב יותר
מהילד שלה שהיה זקוק לה.
"בואו נפזר את הסצינה הקטנה שלנו, יש לנו אורחים", אמר דורון.
"אנחנו צריכים לדבר", אמרה מירה, אוחזת בידו של אמיר, לא מניחה
לו להתרחק.
"זה בטח לא הזמן, ואת...", הוא פנה לליאת שהגיעה לבדוק מה
קורה, "את ידעת על הסיפור הזה?"
ליאת השפילה את מבטה והנהנה בראשה. "יופי, ממש יופי", אמר
דורון בסרקאזם.
"דורון...", ניסתה מירה לדבר.
"די עכשיו, להתנהג יפה, נדבר אחר כך, ואתה", פנה דורון לאמיר,
"אל תרגיש אשם, אתה בסדר. אתה בסדר גמור. בוא נשב ונגמור את
הויסקי שלנו, ואת", פנה למירה, "תחזרי לאורחים שלך ותשאירי
אותנו לבד".
מירה הנהנה והלכה מרגישה שחבל על הויכוח. ליאת התלבטה אם לומר
משהו אבל החליטה לוותר והלכה אחרי מירה.
"אז אתה הבן שלה, מה? איך היא בתור אמא?" דורון לגם מהויסקי
וסימן לברמן למלא שוב את הכוס.
"היא בסדר. תמיד היתה משחקת איתי. היה כיף עד שעברה לעבוד
בתל-אביב".
"משחקת איתך?" שאל דורון.
"תראה, היא היתה כמו אחות גדולה. אף פעם בעצם לא קראתי לה אמא,
אפילו שידעתי תמיד שהיא אמא שלי, וסבתא, סבתא שלי. עד שהיא
עברה לגור בתל-אביב, היא היתה בבית אחרי הצהריים, לא היו לה
הרבה חברים ותמיד היא היתה איתי".
אמיר השתתק פתאום ולקח לגימה מהמשקה. דורון הבחין שקשה לו עם
הויסקי וחייך לעצמו, "בחור אמיץ", מלמל.
"ואבא שלך?" שאל דורון.
"הוא נהרג עוד לפני שנולדתי, בצבא, לא הכרתי אותו", ענה אמיר
בפשטות.
"ומה קרה שהחלטת לבוא הנה?" דורון הביט באמיר מנסה לפענח
אותו.
"התקשרתי לעבודה ואמרו לי שהיא בחופש, מתחתנת. החלטתי לבוא. לא
חשבתי מה יקרה. כבר שנתיים לא באה וכבר כעסתי נורא. לא חשבתי",
אמיר בהה בכוס שלו.
"טוב, תשב לך פה, ותשתה קולה אם זה מה שאתה מעדיף. אני אלך
להסתובב בין האורחים, מחוייבות אתה יודע. שלא תעיז לברוח מכאן.
אני אשלח אליך מלצר והוא יארגן לך צלחת, ואחר כך נראה".
דורון ניגש לליאת, "לכי שבי קצת עם הילד שלא יהיה לבד. תדאגי
שיתנו לו לאכול. מירה ואני צריכים להסתובב בין האורחים
ולהפרד".
הוא ניגש למירה, מניח את ידו על כתפה בתנועה אגבית.
"דורון...", מירה חייכה אליו והוא חש שהיא מודאגת. 'היא צריכה
להיות', חשב לעצמו.
"אנחנו ניפרד יפה מהאורחים שלנו ואחר כך ניסע הביתה עם הילד
ויש לי ולך על מה לדבר, ועכשיו תחייכי לכולם ותראי מאושרת".
'הוא מעניש אותי, וזה מגיע לי', חשבה מירה וחייכה, והתחבקה,
ולחצה ידיים והשתדלה להראות מאושרת.
הנסיעה הביתה היתה שקטה. אמיר נרדם מאחור ומירה הרגישה שזה מעל
לכוחותיה להתחיל בשיחה המתבקשת. גם לא היה לה הרבה מה להגיד
להגנתה.
וכי איזה הצדקה יש לה לאם שנוטשת את ילדה.
זאת לא היתה באמת נטישה. אמא שלה גידלה אותו.
במושב, באוניברסיטה, כולם הכירו אותה. 'זאת שילדה בתיכון'. לא
היו לה ממש חיי חברה. גם חבר לא היה לה. אף בן לא הזמין אותה
לצאת איתו. רק כשהגיעה לתל אביב הרגישה חופשיה פתאום. לא הכירו
אותה. בעיר הגדולה יכלה לפצות את עצמה על נעוריה האבודים.
כשהגיעו הביתה, סידרה מירה את המיטה בחדר העבודה לאמיר.
דורון הכניס את כל החבילות וסידר אותן בערמה.
"היינו צריכים לשבת עכשיו ולספור את הצ'קים", חייכה מירה
לדורון.
"לא ממש בא לי", דורון לא חייך.
"סתם צחקתי, אתה יכול לפתוח לי את הרוכסן?", המגע שלו העביר בה
צמרמורת לאורך עמוד השדרה והיא הסתובבה אליו, אוחזת את החלק
העליון של השמלה שלא יפול, "אני אוהבת אותך".
"את רימית אותי, שיקרת לי, הסתרת ממני. מה עוד?"
"אני... אני רציתי... לא ידעתי איך... כל פעם הרגשתי שאין
הזדמנות מתאימה... פחדתי".
"וליאת?" חקר דורון.
"היא תמיד ידעה, סיפרתי לה עוד לפני שהכרתי אותך, זה לא היה
ממש סוד. פשוט לא רציתי שידעו שילדתי בגיל חמש עשרה. לליאת
סיפרתי כשנהיינו חברות, והאמת שבהתחלה חשבתי שהיא סיפרה לך. רק
אחרי שיצאנו כמה פעמים הבנתי שהיא לא סיפרה לך, ופשוט לא ידעתי
איך להעלות את זה. אה, יש לי ילד, ילדתי אותו בגיל חמש עשרה.
אבא שלו היה חייל ונהרג בצבא".
"כן, בדיוק ככה, פשוט", דורון הביט בה מנסה להתעלם מהמראה שלה
עם השמלה הפתוחה, ששתי ידיה אוחזות בה שלא תיפול. 'כל כך יפה',
חשב לעצמו.
הוא אחז בה ומשך אותה לעברו, מצמיד אותה אליו ומנשק את שפתיה
בכוח.
"בואי", והוא משך אותה לחדר השינה, גורר אותה להתעלסות פראית.
מירה התעוררה עם קרני השמש שחדרו בין חרכי התריס. דורון לא היה
במיטה. היא נגעה בשפתיה, מזכירה לעצמה את ליל אמש. 'הוא אוהב
אותי', חשבה, מנסה לנסוך בעצמה בטחון.
היא קמה והלכה לחדר האמבטיה. ריח של קפה עלה באוויר והיא
הרגישה מעט יותר בטוחה בעצמה כשיצאה לעבר המטבח.
אמיר היה שם, "שמעתי שקמת אז הכנתי לך קפה".
"איפה דורון?"
"אין לי מושג, הוא לא היה כאן כשקמתי".
מירה הביטה באמיר. 'כבר לא ילד', חשבה, 'אין לי מושג איך לדבר
איתו'.
"אני מצטער, לא התכוונתי לכל הבלאגן הזה. פשוט הרגשתי שאני
חייב... לא יודע בעצם...", הוא השתתק, מילותיו נמוגות באוויר.
"אני... אתה לא אשם. זאת אני. שכחתי את עצמי לרגע ארוך אחד
שנמשך שנתיים. אני לא מצדיקה, אני פשוט אומרת לך איך זה היה".
היא עצרה לרגע והביטה בו במבט שהוא לא הבין אותו כל כך.
"אני...", אמיר ניסה לדבר אבל מירה לא הניחה לו.
"חכה שניה. אני אמא שלך למרות שלא התנהגתי ככה בתקופה האחרונה.
בעצם אף פעם. אחרי שנולדת, חזרתי מיד לבית הספר. סבתא שלך
התעקשה. לא הנקתי אותך, ולמען האמת גם לא רציתי. הייתי בת חמש
עשרה, בכיתה ט', וגם די כעסתי על כל העולם, כולל על גדי שמת.
אתה זוכר שסיפרתי לך על גדי?"
אמיר הנהן.
"כולם די התרחקו ממני, וגם אני התרחקתי, התביישתי. 'זאת שיש לה
תינוק'. אז למדתי, והייתי חרוצה, ועשיתי בגרות והלכתי
לאוניברסיטה וגם שם כולם הכירו אותי. ומי שלא, די מהר הכיר.
ובטח גם אני שידרתי. 'תתרחקו, אני שונה'. דוקא כשהתחלתי לעבוד
במקומון של באר שבע, אז איזה חלאה ניסה להתחיל איתי. היום
קוראים לזה הטרדה מינית אבל אז... לא חשוב. אבל אז החלטתי שאני
צריכה לעבור למקום אחר. שאף אחד לא מכיר אותי. להתחיל מחדש,
נקי. היית אז כבר בן עשר, זוכר? ילד גדול. סבתא שלך, כמו תמיד,
לא עשתה בעיות. היא אישה טובה ומיוחדת. ופתאום התחלתי לחיות
אחרת. וגם הצלחתי והתקדמתי והחיים זרמו במסלול אחר. וכשהכרתי
את דורון, זה לא שלא רציתי להגיד לו. רציתי, אבל... אני תמיד
סוחבת תמונות שלך בתיק. לא הראיתי אותן לאף אחד חוץ מליאת".
"ליאת?" שאל אמיר.
"ליאת זאת אחות של דורון, היא חברה שלי והיא הכירה לי אותו. כל
כך הרבה פעמים רציתי להגיד לו: יש לי משהו להראות לך, ואז
להוציא את התמונות מהתיק. לא הצלחתי. פשוט פחדתי..." מירה
התנשמה.
"טוב, אני חושב שאחזור הביתה", אמיר קם.
"לא!" מירה אחזה בידו.
"אני מצטערת, אני רוצה שתישאר. אני אדבר עם דורון..."
"ומה תגידי לי?" דורון עמד בפתח המטבח.
"שאני אוהבת אותך, אבל עשיתי טעות, ואני לא אכפר עליה בזה
שאוותר על אמיר פעם שניה".
"אני חושב שאלך", אמיר ניסה לשחרר את אחיזתה מידו.
"אתה הולך לסלון, לא רחוק משם", מירה שחררה את ידו, "ואל
תתווכח".
אמיר משך בכתפיו ויצא מהמטבח.
"רוצה קפה?" שאלה מירה.
"שתיתי כבר", ענה דורון והתיישב, "שמעתי את השיחה שלך עם אמיר,
ולמען האמת אני לא יודע מה לעשות. אני כועס, אתמול רציתי לחנוק
אותך..."
"אני..." מירה ניסתה לדבר.
"שתקי רגע, אני מנסה להגיד משהו, אני אוהב אותך אבל כועס.
וכרגע הכל בלאגן אחד גדול. קמתי לפנות בוקר והלכתי להסתובב.
מצאתי פאב שפתוח כל הלילה, נכנסתי ושתיתי וקישקשתי קצת עם
הברמן, כמו שרואים בסרטים. שמעתי עכשיו כל מה שסיפרת לאמיר,
ומצד אחד, מה אני כזה אחד שלא היה מבין? ומצד שני אולי את
צודקת, אני לא יודע איך הייתי מגיב, ילד? מי צריך את זה? מה
שאני מנסה להגיד זה שאני מבולבל ואני לא יודע ואני צריך לחשוב
על זה. אז החלטתי שאני עובר למלון, לשבוע, לחשוב עם עצמי
ולהחליט". דורון קם, "אני אתקשר אלייך ואגיד לך איפה אני, אחרי
שאתמקם, למקרה שיחפשו אותי או שתצטרכי משהו. בכל מקרה שנינו
היינו צריכים להיות בחופש השבוע. אז תישארי פה עם אמיר, ונראה
לי שלא יזיק שתקדישי לו קצת אמהות או משהו כזה".
מירה קמה גם היא, לא ממש יודעת מה להגיד. היא הרימה את ראשה
לעבר דורון והוא ראה דמעות בקצות עיניה. "את תהיי בסדר", דורון
הושיט את ידו ללטף את שיערה, והיא אחזה בה, ממאנת לעזוב. דורון
משך אותה אליו בחיבוק ונשק על שפתיה. מירה נענתה לנשיקתו והם
החלו ללטף זה את זו שוכחים שהם במטבח ואמיר בסלון. "אני אוהבת
אותך", לחשה מירה ודורון אחז בפניה בשתי כפות ידיו. "גם אני
אוהב אותך, מותק, אבל אני חייב ללכת עכשיו, אני אתקשר בערב".
הוא התנתק ממנה ויצא לסלון. "תשגיח על אמא שלך בחור, אני הולך
עכשיו", פנה לאמיר.
"ביי, מותק", אמר למירה לקח תיק שחור שהיה ליד הדלת ויצא.
"הוא הלך", אמר אמיר.
"אני חושבת שהוא יחזור", ענתה מירה.
"הוא יחזור אם אני אלך", אמר אמיר.
"זה לא תנאי בכלל, אתה נשאר. אני חושבת שנלך לקנות לך בגדים.
החולצה שאתה לובש לא משהו".
"את קנית לי אותה, הבאת לי אותה מניו יורק. אז היא היתה גדולה
מדי".
"באמת? לא זכרתי. חוץ מזה הטעם שלי השתנה מאז. בוא נלך לעשות
קניות. אני אוהבת שופינג".
"אני צריך לחזור הביתה. יש לי בגרות בפיזיקה בשבוע הבא, המבחן
האחרון שלי", אמיר לא נשמע החלטי כמו שהתכוון להיות.
"אנחנו נלך לעשות שופינג, ומחר ניסע יחד הביתה. אני צריכה לדבר
עם סבתא שלך בכל מקרה. ואתה תעשה את המבחן שלך ואחרי זה נחזור
לפה". מירה נשמעה החלטית בהחלט.
דורון התקשר בערב, "מה שלומך?"
"אני בסדר. אנחנו בסדר. אני נוסעת לאמא שלי מחר ואני אהיה שם
עד סוף השבוע. אולי תרצה להצטרף לארוחת שבת? אמא שלי מבשלת
מצויין".
"אהמ... נשמע רעיון נחמד, אני אחשוב על זה, פשוט רציתי לדעת מה
שלומכם".
"שלומנו טוב, חבל שאתה לא כאן", אמרה מירה.
"אני חושב על זה... אז... לילה טוב, נדבר", אמר דורון.
"ביי", אמרה מירה והניחה את הטלפון.
היא הביטה באמיר שצפה בטלוויזיה. 'נראה לי שיהיה בסדר', חשבה
לעצמה. 'יום שישי זאת הזדמנות מתאימה'.
היא התיישבה על הספה ליד אמיר והוא הניח את ראשו עליה. היא
חיבקה אותו וחשבה: 'הזדמנות מתאימה אף פעם לא מגיעה מעצמה'.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.