"הוא היה יתום מאם ונכה. התקדם בריצה מטורפת על הדשא הצהוב
ירוק. ככל שהתקרב יותר להרים הגבוהים, יושר מבטו לעבר השמיים,
כמו רצה להיות אחד עם ההרים. לא עוד חלש ורכרוכי. חזק ואיתן.
במרוצתו המגושמת הפיל את אחד מקביו, אך לא חזר לאוספו. פשוט
המשיך במרוץ, כאילו במנוסה מדבר מה, כאילו גם השד הכי מפחיד
בעולם לא יכול היה לעוצרו או לעכבו. עם היטשטשות צורת המבנים
המוארכים של לולי התרנגולות וגומות החול הסמוכות למכרה בגבו
נעשו נשימותיו תכופות וכבדות יותר ויותר.
הוא לא הבחין בריצתו באחת האבנים הגדולות שהיו מונחות בדרכו
ונפל. דבר זה לא גרם לו לעצור, רק אולי להרהר קצת בסיבה בגינה
הוא ממשיך לרוץ. הייתה זו מחשבה ריקה, ואקום אחד גדול שביקש
להתמלא בראשו. כל חייו הכיר את נכותו, הפכה לחלק ממנו. גם
אנשים שראוהו, כבר כמעט שלא הפרידו בינו, ילד צעיר מלא שמחת
חיים כשהיה בשחר ימיו, ובין נכותו. מבטי הרחמים נעוצים במוחו.

היו כאלה שנמנעו מלהצליב עיניהם בעיניו ואחרים שהכבידו במבטם
הממושך בו ללא אומר. לעיתים תכופות היו זורקים לו ממתק קרמל או
מן איזה מאפה דבש מתוק לעודדו. הוא לא רצה בכל זה, לא ביקש כלל
רחמים, רק חפן בידיו את מתנותיהם להעלים את כפנו והישיר מבט
מלא תבונה כנגד מבטם. הוא רצה שיכירו אותו, שאולי לשניה יתעלמו
מנכותו וישאפו שניה אחת ממי שהוא באמת. בגן הייתה זו העוזרת
שדובבה אותו לאכול, כאשר איבד את תחושת התיאבון עת בה יצאו
הילדים לשחק ומאוחר יותר היה זה שרת בבית הספר בעיירה הסמוכה
שחילץ בעבורו בכל פעם שהתאפשר כמה נסרים שהושלכו על מנת שיוכל
לפסל בהם את מחשבותיו. מחשבות של בדידות, אולי של חיים אחרים.

הוא אהב מאוד לפסל בעץ או בחימר. אומנות הפיסול כלשונו אט הפכה
לכל מהותו וחייו. עתה, משהצליח ביצירתו הראשונה טעה לחשוב, כי
כעת יראו בו אומן, אחד לצד יצירתו, לא עוד מוגבל. לא עוד מסכן
וחסר יכולת. אך גורלו היה שונה לגמרי מזה לו ייחל.

בבית החולים 'קורגי'ו' באיטליה, שם נולד, החל הכל. תינוק יפה
בעל עיניים שחורות, עגולות ומושלמות ושיער מלא. אחיד במידה,
רזה וורדרד. דודתו חיבקה אותו אל קירבה מספר שעות לאחר שנולד.
היות ואימו מתה בלידתו, הייתה אחותה הקרובה היחידה המבוגרת דיה
לטפל ברך, והיה זה רק טבעי אפוא שתיקח אותו אליה ותאמצהו כבנה.

פעולה זו שנראתה כסידור המניח את הדעת בעיני שאר המשפחה,
התבררה כטעות שיפוטית חמורה, משום שעל אף שבעיני המסתכל היה זה
צעד נבון ומתבקש, בעלה קשה היום והמאפיר, ראה בו קללה. לא זו
בלבד שיומו קשה ושכרו דל, היה עתה צריך למלא פה נוסף. פה
שלעיתים לא רחוקות סירב להיגמל ממזון ועלה על כמות המזון
שהוקצבה לשאר שמונת הילדים.
קראו לו בשם 'התשיעי', מספר אותו חשבו האחים, עקב אגדה טפלה,
למספר מזל, אך לא נמצאה הקלה בקרב בני הבית בהיותו בעל פנים
יפות או בהיותו התשיעי עת בה חלה בגפו ותקציב המשפחה, אותו
ייעדו לחיזוק קורות הגג ואיטומו טרם החורף, הושקע כולו ואף
יותר בריפויו. היה זה זיהום שהחל מתפשט ברגלו הימנית, שהגביל
את תנועתו ומשך את תשומת לב המסתכל בפניו ישירות לרגלו, זאת,
בלוויית פה פעור.
בסיום הטיפול המתקדם, כפי שהוגדר בתקופה זו, כף רגלו נשארה
כשהייתה, אך כתוצאה מהניתוח נותרה צלקת מכוערת שכיסתה על חלקו
האחורי של השוק, צלקת שנוצרה בהתקרשות נימי דם רבים בשל מחסור
בזרימת הדם אל רגלו. דודו סבר כי עתה, לאחר ששילם כסף רב
בהוצאות הריפוי והניתוח, עשה די והותר עבור הילד וביקש למוסרו
לבית יתומים שהיה רחוק מרחק רב מן הכפר. היה זה לרוע מזלו מעשה
בלתי נסלח, כדברי אשתו, שעתה נצרכה לחסוך מפיה יותר מבעבר
לגידולו.
לימים, הצטער הילד על כי לא נמסר לבית היתומים. הוא החל מפתח
נטיות אובדניות בשל מראהו, שגברו באופן מתבקש עת יצאו בני גילו
לשיעורי הכושר ותחרויות הריצה. משחק תמים של כדורגל בו צפה,
הפך את קרביו ומילא את ראשו בשנאה בלתי מופרכת כלפי גורלו.
לא היה בו תועלת, כך סבר, לאיש. לא בעת לימודיו ולא בעת בה
יצאו חבריו לעבודה בשדה, או במכרה הפחם הגדול שהפך למטבע ולסמל
באזור סביב. כל מי שעבד מעל שנתיים במכרה, יכול היה להיות
מקודם למשרת מנהל. כך לא היה צריך עוד לשאוף את אבק הפחם
לריאותיו ולהקיאו בכל כמה זמן, או ללכת בהטיית ראש למעלה בסוף
יום עבודה מפרך על מנת לאפשר לאוויר לעבור חלק וצלול אל תוך
הריאות..."

עת שסיים לקרוא את הכתוב לעיל, קיפל את הדף לצורה של אווירון
דו מנועי וזרק אותו בקשת אל הפח.
מזה הזבל הרגשני הזה? נכה ויתום מעניין לי את הסבתא. אולי
נוסיף לגיבור שלנו גם פיגור קל וסרטן אשכים מתקדם. מה קורה
אתכם אנשים? באמת..?!