כשבאת להלוויה של ירון את היית קצת מוסתרת. נעמדת לך שותקת,
כמו דוממת בתוך ים של אנשים. גם דודה של ירון הייתה שם, זאת
שרציתי להשכיב. היא באה לה מטופחת ומתוחה, קצת בכתה והלכה.

כמה שאני מנסה, קשה לי עכשיו לקשר את הפרצוף שלך לזיכרונות
שהיו לנו ביחד, כמו אז בטיול הגדול לתאילנד. היינו צעירים
יותר, ידענו להנות מרגעים. ירון תמיד היה אומר שזה נראה לו
מאוד טוב שבאים הרבה עובדים תאילנדים לארץ, ככה מתפנה לנו יותר
מקום שם.

הנה עולה האחות הגדולה של ירון, היא פסיכולוגית במקצועה,
ומשתדלת להיראות מאופקת ושלווה. יש אנשים שבוכים יותר לבד,
כשאין מי שיסתכל.

אני לא יכולתי לדבר על ירון, אולי זה בגלל שלא רציתי להודות
שהחלום שלו הוא גם החלום שלי. ירון הלך בסטייל, הוא קפץ מגובה
של שלושים קומות, התמזג עם פח של מכונית ספורט קלאסית, כמעט
חדשה, על כביש מהיר. ירון תמיד אהב את הדרמה בחיים, מכליות של
אדרנלין, שאיפות גדולות של פחד, של סיכון. את אז לא דיברת,
הבעת את כולך בשתיקה. אף פעם לא אהבת לדבר. אולי זאת הסיבה
לניתוק בינינו בשנים האחרונות.

אני עוד אחזור לשם, לימי התמות. אזרק יחף באיזה חוף. אשבר קצת,
אתאחה קצת, אאסוף שברי חיים. אולי אחזור בסוף לארץ, נדבר קצת
או שרק נשתה קפה. עם קצת מזל אגשים חלום ישן ואתחבר בחזרה בתוך
ארון, כזה שמקבלים רק פעם בחיים. אולי יבואו גם הוריי, תבוא
אחותי נירית, אולי גם דודה של ירון. אולי גם את תבואי, תעמדי
לך דוממת בתוך ים של אנשים, תסתתרי, תבכי קצת, תשתקי.