"היי," אמר אריאל, וחיבק אותה חיבוק חזק, תוך שהוא נושם את
הריח האלוהי שתמיד נדף משערה.
היא חיבקה אותו בחזרה, אבל שתקה.
הוא התרחק ממנה מעט, רק כדי שיוכל להביט בעיניה הירוקות
והגדולות, הכ"כ מושלמות שלה. "אמרת שאת רוצה לדבר איתי על משהו
חשוב..."
היא חילצה את עצמה בעדינות מזרועותיו, וניתקה את קשר העין
שלהם.
"כן, אני..."
פיה נפתח ונסגר ללא מילים. היא חייבת לעשות את זה.
"קדימה, את יכולה לספר לי. את יודעת שאני תמיד פה בשבילך," הוא
לחש-לא-לחש לה בקול אוהב.
היא חייכה חיוך קטן, אבל כשניסה לתפסה לזרועותיו שוב, התרחקה
שנית.
"יפה שלי, הכל בסדר?"
"אני..." היא גימגמה. היא חייבת לעשות את זה, אחת ולתמיד.
היא נאנחה, לקחה נשימה עמוקה, וירתה בקול חצי-רועד, "אני רוצה
שניפרד."
שקט.
הוא הביט בה, בדבר המושלם הזה שעמד לפניו, וניסה לברר עם עצמו
אם היא מדברת בכנות או שהיא מנסה סתם לעבוד עליו, כמו המשחקים
הקטנים שהיו משחקים פעם אחד עם השני.
הוא הסס. "א... את לא רצינית, כאילו, נכון?..."
פתאום צבע קולה השתנה, ומקול קטן, עדין, ושברירי באה נימה
תוקפנית.
"ברור שאני רצינית. מה נראה לך???"
היא עדיין נמנעה מלהביט בו.
"הדס... רק... רק תסבירי לי למה!" הוא אמר בקול שבור.
היא בלעה את רוקה. "אתה יודע בדיוק למה!"
הוא הרגיש איך הוא מאבד אותה יותר ויותר מרגע לרגע, והרגיש איך
כל כוחותיו נוטשים אותו. האם הוא אמר משהו שפגע בה? האם זה
באמת זהו? הוא ניסה לחזור אחורה בזמן, לנסות ולהבין איפה טעה.
אבל הוא פשוט לא הצליח להבין.
הוא ניסה טקטיקה אחרת.
"דסי שלי, משהו קרה? את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, את הרי
יודעת את זה,"
היא נשמה נשימה עמוקה וירתה, "כן! משהו מאוד לא בסדר! ואתה
יודע בדיוק מה!..." היא התאמצה לשמור על קולה משלא ירעד.
"...לא אני... לא אני לא!!! 'בקשה תסבירי לי, אולי חלה פה איזו
אי הבנה.."
"אני לא מאמינה! מה אתה חושב אותי לאיזו תמימה? מה אתה חושב
שלי אין רגשות?"
"מה, אבל אני אפילו לא יודע על מה את מדברת!!! נו, הדס! דברי
איתי, בבקשה..."
היא נרעדה לרגע, השפילה את מבטה, ואמרה בקול קר,
"אני מבקשת שתצא לי מהחדר."
"ה... הדס... אני אוהב אותך...!"
"אמרתי שתעוף לי מהחדר!!!"
"לפחות תביטי לי בעיניים!!! תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת
לא אוהבת אותי יותר!"
היא הססה, ואז תקעה לו מבט חד וישיר בעיניו. "א... אני לא
אוהבת אותך. עכשיו אתה מוכן לטוס לי מהחדר??"

הוא הביט בה, בדבר היפה והשברירי שעמד מולו, על השלמות
שבשפתיה, העדינות שבתווי פניה, וניסה לעכל את העובדה שהיא כבר
לא שלו. הוא פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל בסוף התחרט, ויצא.

אחרי שעזב את את החדר שלה, היא ישבה על מיטתה, ודמעות מלוחות
הציפו את לחייה.
"הוא אפילו לא טרק את הדלת..."
ואז, כשכבר לא יכלה להחזיק את זה יותר, פרצה בבכי.