מדליקים נר לכבוד שגדלת, לכבוד שגילית את המחלף בין הצמתים עם
האורות הדולקים בוהקים בשבילך, בתוך כביש מהיר שלוקח אותך לתוך
החיים.
הם רוצים למשוך בכוח להראות לך איך שורדים, הם לא יתנו לך
לברוח, לא יתנו להתרגל, לחיות חיים פשוטים בבית די מורכב
בהסברים,
מורכב מאמא ומכלב ועוד איש שכבר עזב, אחד כזה גמד, אם רק תיתני
לו הוא ישכח, הוא לא רוצה אותך לזכור והוא בטח לא ישוב, הוא לא
יראה איך שגדלת, הוא לא יידע שהתבגרת שאת כמעט כבר עצמאית שאת
יודעת כבר לנהוג, שאת יודעת לעשן, שאת יודעת איך לשתות, הוא לא
ידע איך את בכית, איך לא רצית להיפרד, איך את ניסית לא לוותר
ואיך הורדת ת'ידיים ונפלת מולו על ארבע כדי לירות לו בעיניים
כדי לדעת איך זה חי כשאתה כזה גמד.
אז בואו ונצא לפאב הכי מגניב בעיר הישנה הזאת, נגנוב לאמא את
האוטו ונדפוק אותו חזק, נשתכר ונעשן, ונחזור איתו הביתה, ונדע
שאנחנו כבר גדולים לא צריכים את ההורים רוצים לחיות ולהנות
ולקוות שתמיד יהיו תשובות ושיגמרו האכזבות ושיפסיק כבר הכאב
הזה שמסתובב אצלך בלב, הוא מסרב לך לוותר, הוא לא רוצה להיגמל,
ממך.
ואתה אחרי 17 שנה, אתה תמיד אותו דבר, אומר שתתקשר אבל תמיד
בממתינה, אז תתקשר כבר, תתקשר יא בן-זונה!
אנ'לא יודעת מה רציתי כשהייתי שוב איתך, אנ'לא יודעת מה שתיתי
כשקפצנו למיטה, אנ'לא יודעת מי אתה ומה יהיה בעוד שבוע, ואיך
גיליתי במראה שיש לי קעקוע, באותיות שחורות גדולות, מודפסות לי
על הלב, השם שלך, רוצה אותך, להיות אישה שלך, ולאהוב.
בגשם חם יוצאת מהדירה, קונה בקבוק של יין זול ומתנה שעטופה,
הכנתי בשבילך, מקושט במדבקות זוהרות ונוצצות-כרטיס ברכה קטן
שמצורף אל הבקבוק, כדי שלא תשכח לשלוח לי אותו המתנה ביומולדת
השבור הזה שלי, ותזכרי, איך שגדלת פתאום בתוך שנה, כבר לא
קטנה-אז אל תשכח אותי יותר יא בן-זונה.
בתוך הפאב הצבעוני הזה יושבת על כיסא, מסתכלת מסביב - כולם כאן
בשבילך, ותנצלי כאן את הרגע שכולם עכשיו איתך, בעוד שנתיים
מעכשיו הם יעלמו כולם ממך, הם יגדלו ויעזבו ת'עיר הישנה הזאת,
הם יתחתנו ויתגרשו בתוך בועה גדולה מפלסטיק שנמס בחום של הכדור
המטורף הזה שבו אתם שורדים.
ואבא כבר יודע, שאני כבר לא בוכה, אנלא צריכה ת'הסברים שלו,
אנ'לא צריכה אותך יותר, עדיף שגם אתה תלך, וכמה שמהר-וכמה
שיותר זה יהיה לי יותר קל, ואל תחזור אליי, אל תחזור לפה בכלל,
מתי כבר תעלם מפה? מתי כבר תישבר מפה?!
יושבת על כיסא שחור בתוך הפאב הזה, והוא מחזיק לך את היד, וזה
עושה לך כל-כך טוב, יפה ומנשק בחולצה שמכופתרת וגם
כשתיגמר-אותך אני אוהבת וזה טוב כשחברים שלך יושבים פה לידך
וזה טוב שההורים כבר לא רבים שם בגללך,
ואיך זה טוב לך, זה טוב לך לאהוב.
מרגריטה חמוצה זולגת לך בפה, והראש קצת מסתובב, ואת נוגעת בו
הרבה, וכבר הלילה שניגמר, מושך אותך לישון, לתוך שינה קצת חדשה
- היא מלאה בציורים קצת חשוכים, קצת אפורים, הם קצת שלך.
ובדיוק כמו כולם רצית גם אתה שנפסיק כבר לדבר ושנתחיל להתפשט,
ובבוקר שאחרי אתה שכחת ת'חולצה, שיש לה ריח גשם קר וקצת גם
משלך, וכמה שזה טוב לך להיות עכשיו לבד, לעשן ולהבין שלא אהבת
עוד אף אחד.
בתוך הפאב הציבעוני הזה יושבת על כיסא ומכבה את הנר שהם הדליקו
לכבודך, לכבוד איך שגדלת, לכבוד איך שזכרת, לכבוד איך שגילית
את המחלף בין הצמתים עם האורות-כבר לא דולקים, מזמן לא בוהקים,
בתוך כביש מהיר כלכך, ואת עליו, שוכבת על הקו, ואיפה כל הרעש
שהיה לך פה אתמול, ואיפה כל הקור, ואיפה העולם הזה שחלמת עליו
לגדול, איפה הכל?
שוכבת על הקו, לא מבינה,
אז אל תשכח אותי יותר יא בן-זונה,
רק תיעלם מפה,
מתי כבר תיעלם מפה
מתי כבר תישבר מפה

ותיעלם.