זאת הייתה תקופת מבצע קדש.
לחשושים נשמעו בשכונה, בליל של שפות שמלווים היו במבטיהם
המבוהלים של דיירי השכונה. כולם שרידי השואה, עולים חדשים
שזו להם השנה השישית בארץ.
שוב מלחמה אמרו בחרדה.
"בימים הקרובים" הודיע כרוז: "יגיעו חיילים לבאר שבע, מי שרוצה
לארח בביתו לכמה שעות חיילים ייגש לבית ויצ"ו במרכז העיר
העתיקה."
אנשי השכונה הלכו לחזות במו עיניהם בתופעה הנקראת חייל
ישראלי.
כל משפחה נדרשה לארח שני חיילים.
שלובת זרועות, אוחזת שני חיילים בידיה, לא מרפה, תופסת בעלות,
צעדה אמא בגאווה הביתה. דמעות שמחה נקוו בעיניה וסחפו אותנו
שתי בנותיה הקטנות בהתרגשות זו, כאילו הכרזת ניצחון, כעת בטוח
שלנו לא יקרה דבר.
יצאנו מגדרנו על מנת להנעים את שהייתם הקצרה אתנו, כרכרנו
סביבם, האבסנו אותם כל טוב, סגדנו להם, והם, נמנמו, ניקרו,
עייפים היו.
אינני זוכרת את שמם, מעניין מה עלה בגורלם, הם בוודאי
פנסיונרים היום. אבל שיר אחד השאירו לנו, שיר ישראלי שלימדו
אותנו ושרנו אתם ועוד זמן רב אחרי לכתם. "יא משלטי".