אז יצאתי לקרפא. ביג דיל. לא שחשבתי שיהיה מי יודע מה. סתם.
לשבת עם דני, אחד החברים הכי טובים שלי היום... כבר חצי שנה
שאני מודע לעצמי, למי שאני וגם חי על פי דרכי. חצי שנה. חצי
שנה של ערבי שישי מבוזבזים במקום הזה,  ועדיין המקום הזה מצחיק
אותי כל פעם מחדש. כמה אנשים יכולים להיכנס בתוך אותו פאב,
לעמוד, כמו עמודי חשמל, להחזיק כוס שתיה כאילו שהם במסיבת
קוקטייל, לדבר עם חברים, להעביר ביקורת על אחרים. הומואים. גם
אני חלק מזה. אני יודע. אני נמצא שם, עומד שם כמו כולם אבל
מרגיש כ"כ לא שייך. זה לא אני... אני לא רוצה לעמוד כמו
אידיוט, כשכל חרמן שני בוחן לי ת'תחת. זה לא מעניין אותי. לא
מאתגר. אז למה אני שם אתם שואלים? שאלה טובה. גם אני עדיין לא
גיליתי. כשאדע - אני מבטיח תשובה. ובכל זאת, יצאנו לקרפא. דני
ואני. בעודנו יושבים שם, על אחת הספות, לעיתים לוגמים מהקוקטל
החודשי שלהם (wowo, מומלץ ביותר) לעיתים קמים ומתנוענעים
לצלילי שיר קצבי, כשלפתע הוא נכנס. הוא לבש גופיה שחורה
וג'ינס של פוקס. הוא נראה מעולה. כרגיל. כמו תמיד, כשראיתי
אותו אמרתי לעצמי - וואי וואי... מה אני עושה עכשיו, ואיך אני
גורם לו להיות שלי... אבל עברתי איתו את השלב הזה. וזה עבר.
הוא לא מעוניין, ככה הוא אמר. ידידות בכיף. אבל לא מעבר.
חבל. ישבנו שם. דני ואני. ואמרתי לדני "למה? למה אני צריך תמיד
להמשך לכאלה שלא רוצים אותי? למה? איך זה עובד? כאילו, אנחנו
תמיד רוצים את מה שאי אפשר לקבל? כבר חצי שנה, פאקינג חצי שנה
שאני בקטע. שומר על עצמי. לא מזדיין עם כל אחד שבא. לא דופק
חשבון לאף אחד, עושה מה שבראש שלי אבל בטעם. אז איך זה שדווקא
מי שבאמת עושה לי את זה, מסתכל עלי, מחייך, קורא לי מאמי, אבל
ממש ממש לא רוצה שום דבר מעבר? הוא התיישב לידי. חיבוק,
נשיקה. ואני מת לחבק אותו חזק שלא יצליח לעזוב..." אבל אני
ריאלי. בן אדם עם היגיון... ואני יודע שהחיים קצת יותר
מורכבים. אחרי רבע שעה בערך, של וואי וואי ואמל'ה... איזה
מדהים הוא.. פתאום הוא אמר: "דיי! נמאס לי להיות פה! בואו
אלי.. נשב אצלי." כולנו הסכמנו פה אחד שזה רעיון מעולה.
והיישום לא איחר לבוא. קמנו ונסענו אליו. אני, דני, שמשון
ויובב, והוא. הוא.. ההוא הזה..

יש לו חדר מדהים. אני מוכרח לציין. הייתי מעדיף לראות אותו
בנסיבות אחרות כמובן, גם את זה יש לציין, אבל זה לא יצא ולא
ייצא, מסתבר.

שמשון ויובב הלכו אחרי שנגמר "הכי גאים שיש". נשארנו אני דני
והוא.

הוא נמרח על הספה. לידי. נוגע-לא-נוגע בי. ואני כולי
צמרמורת..  דני ישב בספה השניה, מסתכל עלי... יודע בדיוק מה
עובר לי בראש (ככה זה... חברים טובים, מספיק רק המבט בעיניים)
ומחייך. אוי, מה שהייתי עושה לו... אבל אני פוחד. חושש שהוא
יסרב. מפחד להפסיד את טיפת הקרבה ה"ידידותית" שנשארה...

אחרי 10 דקות קמנו. מאוחר. צריך לחזור הביתה.

כשיצאנו דני אמר לי שלדעתו אני צריך להיות יותר ברור ותוקפן
ולנסות שוב. אולי הוא לא כ"כ יודע מה הוא רוצה מעצמו. שווה
לנסות שוב. ואני אומר "מי שבאמת ירצה אותי, ידע איפה אני
נמצא...." ואם הצדק קיים בממלכת האהבה, אולי יגיע גם הוא אלי,
ואיתי ייטב?