ולפעמים, כשאני רואה את השם שלך,
חרוט על שולחן אחרי שנה,
שנה של חריטות על ליבי,
אני מבינה שבכל יום שאני אוהבת אותך יותר,
אני אוהבת אותך פחות.

כל שנייה של נצח היא שנייה של כאב,
ובמקום אחר היא שנייה של אושר.

כל מחשבה עלייך מעוררת חיוך ודמעה,
ועל מישהו אחר חיוך וחיבה.

כל רצון לראות אותך, גובל ברצון לשכוח,
כל זיכרון איתך רוצה להימשך ולהישכח ולהזכיר,
אהבה מהי.

כל שנייה שאני כותבת עלייך, אני רואה חיוך לבן ובוהק,
כל שנייה שאני כותבת על מישהו אחר אני רואה סיכוי להתחלה
חדשה.

כל שנייה מיותרת שמתבזבזת עלייך בשמחה,
הורסת לי סיכויים ובונה;
בונה עולם חדש של מחשבות וזיכרונות ואהבה וחיוך ודמעה,
נצח של כאב ואושר, של שניות שמתבזבזות עלייך בשמחה,
בשביל סיכוי קלוש.

והסיכוי הזה שנשאר ומעיק ומשמח אותי,
גורם לי לחשוב על עתיד טוב יותר,
בתקווה איתך.

והסיכוי הזה מנסה למנוע ממני ולשכנע אותי,
להמשיך הלאה ולדבוק באהבתי לאהבה.

ובכל יום שאני אוהבת אותך יותר ופחות,
אני מבינה שקשה לעזוב אהבה טהורה,
ואותך, לעולם לא אשכח, אף פעם לא,
כי יש דברים שלא נועדו להישכח.


"מה נשאר לנו כבר? רק סיכוי קלוש."

26.11.2004