את אומרת שהכל בסדר אצלך,
מחייכת כרגיל.
מתנהגת כאילו החיים רק נבראו בשבילך,
מאושרת.

אבל בפנים את קרועה.
כל כך קרועה שכבר שכחת איך זה להיות שלמה.
שמחה.
את לא יודעת בדיוק את הסיבה לזה, אבל זה מציק לך.
זה גורם לך ללכת לפסיכולוג אחרי פסיכולוג אחרי פסיכולוג
ורק להבין יותר עד כמה את לא מבינה כלום.

את מבולבלת,
כואבת,
מתפתלת במעמקי נפשך, נאבקת עם הדיכאון.
מנסה לפרוץ החוצה
אבל הביצה שנכנסת אליה רק שואבת אותך בחזרה,
בכל פעם מחדש.

כואב לך,
רואים שכואב לך.