אני לא רוצה לגור אתך יותר
כי אתה מעודד אותי להשתכר.
ואז בחדרי חדרים כשאני מקיאה את נשמתי עליך וצורחת שנמאס לי
להרגיש לבד,
אתה מפשיט, מקלח ומשכיב אותי לישון.
ולמחרת כל הקיבוץ יודע מזה.

ואני לא רוצה לגור אתך יותר
כי אתה לא יודע לבשל
ולמרות הניסויים הקולינאריים הכושלים שלך,
אני לא רשאית להיכנס למטבח.
"אבל את לא יודעת לבשל",
אתה אומר בגיחוך,
ואני בולעת בשתיקה,
עוד מנה של אטריות חסרות טעם וצורה.
(כ"כ נמאס לי לאכול אטריות...)

ואני לא רוצה לגור אתך יותר,
כי אתה יכול לתפוס לי בציצים,
וללחוץ עליי למצוץ לך
בכל רגע נתון,
אפילו כשאני יישנה.
והתירוץ היחיד שלך הוא שיש לי את הציצים ה-כי יפים.

אז איך זה שהיית מת לזיין את החברות שלי?

ואני לא רוצה לגור אתך יותר
כי לקחת לי את הדיסק שאני הכי אוהבת
ושרטת לי אותו
ואיכשהו כשניסיתי לקחת אותו בחזרה
רק הבאתי לך עוד דיסקים

ואני לא רוצה לגור אתך יותר,
כי אפילו את הכלבים שלך אני שונאת
אפילו הכלבים שלך נראים לי, בדיוק כמוך:
כבדים, מסורבלים, מרושעים ואינטרסנטים,
ואני עדיין מאכילה גם אותם.

אבל אני לא רוצה לגור אתך יותר
ואני יוצאת דרך הדלת הקדמית עכשיו
עם תיק של משקעים על הגב וצלקות שקופות.

אני מבקעת את השלשלאות שהחזיקו אותי קבועה
מהמקום שמעולם לא היה שלי אלא רק שלך.