לרובנו יש את העניין הזה של הרגעים החשובים והלא קריטיים האלה
שנחקקים לנו במוח מאיזה שהיא סיבה לא ברורה ולא רצונית, זה
קורה הרבה שאנחנו קטנים וממשיך לקרות לנו בפחות תקיפות גם
שאנחנו גדלים.
אלו אותם רגעים שאתה יכול שנים להגות בהם ולנסות להבין למה אתה
זוכר אותם כל-כך בבהירות ולמה הם קופצים לך למוח מדי פעם לפעם
באותה עוצמה כמו שהם היו במציאות ולמה לעזאזל הרגעים הכל-כך
חסרי משמעות הללו ולא אחרים? או למה אתה זוכר אותם, אבל את
ההלוויה של סבא-רבה שלך, ההלוויה היחידה בחיים שהייתה נוכח בה
אתה לא זוכר? לא יותר משניות ספורות עם איזה זקנה מלאה עם הרבה
פייטים שבוהה בך בעיניים עצובות?
אצלי, אחד הבולטים התרחש בשנתי השלישית במוסד החינוכי של מדינת
ישראל. בסוף כיתה ג', המורה האהובה שלי מכיתה א' נשלחה לעשות
תורנות מטבח בחדר האוכל של הקיבוץ, אז היא חיממה את העוף,
הכינה סלט, פתחה מאווררים כי היה חם בחדר אוכל ואז ניגשה לראות
מה עם המרק שהיה אמור להיות מוכן עד אז. בדרך אל סירי הענק של
המרק עלתה בראשה המחשבה שביום ראשון היא צריכה לחזור אל
הבית-ספר המגעיל הזה, אל המריבות בחדר המורים ואל הנסיונות
הבלתי נגמרים והכ-לכך מעייפים של ללמד את בני ישראל בשיטה
אמריקקית חדשה שהיא לקחה על עצמה - לנסות באחד האזורים הפחות
נכשלים של ארצינו הקטנטונת והמחשבה הזאתי גררה אחריה רגשות
דיכאון עזים שהחזירו אותה לימי ההרס העצמי שאחז בה בעודה צעירה
ב-20 שנה והיא שפכה על עצמה את הסיר הרותח של המרק, מה שהשאיר
לה כוויה חביבה על הרגל ושלושה חודשים עם הרגל למעלה רחוק
מלחצים ובעיות כלשהן.
במקום המורה הנ"ל הביאו לנו איזה מתלמדת עם שם ספק מודרני ספק
ארוך וטיפשי שהראתה לנו איך לשתול זרעים ולחכות שיגדלו ואיך
לזכור את החודשים בשנה הארוכה והמיגעת של לוח השנה
עברי,לועזי,אוסטרו-הונגרי, הינדונזי וכו'. במקביל לזה באותו
הזמן נתקלתי לראשונה בכוח העצום של מוסד החינוך לנתץ ולנטוש
לרמוס ולהרוס את רוחו של תלמיד רך ותמים כשהוא לא מכין שיעורי
בית במתמטיקה, סליחה חשבון.
איזה מורה שמנה עם שיער שחור קצר עם סיפורי ילדות מפגרים שלא
הפסיקה להרעיף עלינו העיזה לזעוק עליי ולהמטיר עלי את רוקה ואת
מורת רוחה מכיוון שכבר בגיל הזה לא הכנתי שיעורי בית. ואני
גוזל תמים ורך לא דפקתי חשבון וגם במשך ארבעת השיעורים הבאים
לא הכנתי אותם, עד שהיא שלחה אותי לפינה באמצע השיעור להכין
אותם, מה שגרם לי לבכות.
מה שגם גרר אחריו שיחת הורים עם המורה החדשה עם השם הטיפשי.
בעוד אמא שלי בשמחת נעורים בלתי נתפסת לגילה מספרת למורה עם
השם הטיפשי איך היא כבר 20 שנה מורה ואיך היא מבינה את הכאב
שלה ואיך אין סוף לטרטורים של התלמידים המורה ביקשה ממני לרשום
איזה משהו קטן בצד... ואני גוזל קצת פחות תמים רשמתי את זה
בהנאה.
אמא העבירה מבט בדף הרשום בכתב ידי העילג וחייכה, אז אחריה
המורה והיא כבר קצת פחות חייכה והודיע לאמא שלי שבשיעור כתיבה
הקרוב היא תשב איתי ונתקן את שגיאות הכתיב הנוראיות על לסף
טראומטיות שיש לי.
ומאז אני בחיים שלי לא אשכח את הרגע, את השניה, את הזמן הקוסמי
שבו מורה עם שם טיפשי, שיער שחור ארוך ופרצוף מטושטש לימדה
אותי איך אני יודע אם המילה "אם" אמורה להיכתב בע' או בא'.
כמה ימים אחר-כך סיפרו לי שסבא-רבא שלי מת בעודו צוחק על
זבובים שתלויים על הקיר הפוך ומחייכים אליו.
ואכן גם חשוב להזכיר אותו, את אותו איש זקן שעד יומו האחרון
הראש שלו היה מלא בשיערות לבנות שגרמו לנכדים המתקרחים שלו
להיחנק מקנאה (ולנו לנינים, שנים אחר-כך לקוות שקיבלנו את
הגנים שלו בנושא השיער) אותו חבוב זקן שהיה מסתורי כזה, חצי
סנילי, חצי יודע הכל שתמיד שהייתי בא לבית הצדדי שלו בפרברי
חיפה שהיה מרופד בשטיח אדום הוא היה מביא לי מין שוקולד שעד
שגדלתי הייתי בטוח שרק לו יש, והוא היה כמו תרופת פלצבו, הכי
טעים שאפשר. פעם אחת ממש רציתי את השוקלד הזה ושכנעתי את
ההורים לנסוע אליו ובדרך הם דיברו על אישתו שהייתה אשת-חיל
ושלטה במשפחה ביד חזקה ואז שהגענו מוסיקה רועשת בקעה מתוך הבית
שלו, כל-כך רועשת שהוא לא שמע שעמדנו חצי שעה בדלת ודפקנו
בקולי קולות. לבסוף הוא פתח את הדלת במין חיוך שלא בדיוק מבין
מי אנחנו לכמה שניות ולאחר מכן מושיט לך שוקולד ומסיבה מסויימת
לא נותן לך להתקרב לחדר השינה שלו ששמה השטיח האדום שמילא את
הבית שלו כנראה נגמר.
ולא משנה מה, התקפי אסטמה, זעזוע מוח קל עקב נפילה או כמעט
הרעלת אלכוהול באחד מלילות החופש הגדול כשאח שלי וחבר שלו רצו
לשלוח באיסיקיו כעבור 8 שנים לחבר שלהם שאלה גסה ושאלו אותי
איך כותבים "עם מי אתה מזדיין" או "אם מי אתה מזדיין" הפרצוף
המטושט, המורה, וכל המסביב קפצו לי למוח בדרך עקומה ומוזרה.
ובנוסף להם איזשהו סבא-רבא עם הרבה שיער מחייך לו מלמעלה על
כול העולם הזה.