כשהולך אל הארץ בה גדלתי
כשהולך אל האישה ממנה נשמתי
כשבונה ספינה קטנה רק לעצמי
וטובע בלב הים הדמיוני

כשמנסה לראות פנים משונות
כשמנסה לדאות אל האופק עד כלות
כשאוכל מהלחם ושותה מן היין
ורואה אותה צוחקת בזוית העין

כששר בלבי את הלחן שאוהב
כששר בקול, כשצועק וכשכותב
כשנדהם בכל פעם מתגובת הסביבה
מכל מה שקורה, יקרה וקרה

כשסותר לעצמי על טעות נוראית
כשמעז לחשוב ברוע ובחוסר תכלית
כשמתבייש להראות את פני לכולם
לו רק הייתי פיקציה, פאף, נעלם

כשנוסע באוטובוס בין המוני אנשים
כשנתפש לפרטים רדודים מרדודים
כמו חלק מהקיר כך איני משמעותי
ולכן כה מעריך את הסובלים אותי

כשרוצה לשנות איזו פאזה וגישה
כשמתרגש שאלי מדברת אישה
כשרוצה שיאהבו אותי כל כך אותי
ומכאן לא מפרגן ונהיה אנכי

כשבורח לשינה בעודי פוחד מהכל
כשנגנב למנגינה שמוציאה את הקול
כשלא נח לרגע, איני מפסיק לעולם
להתעסק בכל גרגר חול שקיים

כשעובר לו הזמן עוד יום ועוד שניה
כשמתהלך על קצות אצבעותיי אל הפינה
כשנזכר איך "תמיד פחדתי להשתגע"
ומתמכר אל זה הבלוז ובעצמי רק פוגע

ורוצה להתפורר עכשיו לתוך גוף אחר
הלוואי ויום בודד לפחות אוכל להתגבר
את הכל אני ממציא, אין זה אלא בראשי
אסיים את הבדיון, אכתוב שיר אחר

ובין כל פירורי החיים מתגורר
מתעסק בחקר העולם
ממשיך כל עוד אני ער
ולא מפסיק גם כשנרדם