צעדתי בשביל הקוצים היבש.
קיץ.
אז מה אם קיץ? בכל מקרה חם כאן.
במקום שאין בו סימני חיים, אפילו לא קצת...לא פלא שיבש וחנוק
כאן.
רוח קלה נשבה ואספה איתה כמה עשבים שהונחו לצד הכביש.
כביש.
מי בכלל נוסע כאן?
פעם, מזמן, עברה כאן משאית. אבל המשאית הזו בכלל לא הייתה
קשורה לפה...
כנראה עשתה איזו דרך-קיצור.
וגם לגור עם דוד טוביה ודודה שרה היא לא חוויה מלבבת נפש.
דוד טוביה נועץ מבטים בעיזים של דודה שרה כל היום. הוא מוצא
בהן יופי פנימי כלשהו.
דודה שרה סורגת ומכינה את מרק הסלרי שלה. מרק ירוק, בעל ניחוח
מוזר ביותר.
ואני? אני מידי פעם מאכילה את העיזים, למרות שהן נראות כאילו
הן אכלו יותר מידי בכל מקרה.
אבל בעיקר אני יושבת על הספה הישנה והקרועה של דודה שרה.
יושבת, ומביטה מעלה, אל הנורה הגדולה שבסלון. הנורה היחידה
שמאירה את הבית. הבית? הבקתה החורקת, ליתר דיוק.
פעם, חשבתי שכבר התעוורתי מרוב נעיצת מבטים בנורה, אבל זאת
במילא הייתה המטרה שלי, אז לא ממש התרגשתי.
לפעמים אני סתם יושבת על הספה, מחכה שמשהו יקרה. שמשהו יראה
סימני-חיים.
שמשהו יזוז, ינשום, משהו. אבל לשווא.
דודה שרה ודוד טוביה לא רוצים שאני אלמד. הם אומרים שזה לא ממש
מקדם אותך בחיים. אבל זה פשוט כי אין להם כסף.
השמש החלה לשקוע. השמיים החלו מחליפים צבעים, לצבעי השקיעה.
הדבר היחידי שאני חיה בשבילו, היא השקיעה. במקום השומם הזה,
היא כל כך יפה.
גם הלילה יפה כאן. קריר ושקט.
התקדמתי לעבר הבקתה בה גרנו. הבטתי לשמיים.
"אמא ואבא נמצאים שם, אני בטוחה בזה" אמרתי לעצמי.
נכנסתי, והתיישבתי על הספה.
"היי דודה שרה" מלמלתי ביובש.
דודה שרה גנחה ומלמלה משהו כאות תשובה, בעוד היא בוחשת את מרק
הסלרי שלה בסיר.
נאנחתי קלות.
הבטתי לעבר הנורה. הבטתי וחיכיתי שמשהו יקרה. שמשהו יזוז.
דמעה זלגה על הלחי שלי, והמשיכה דרכה אל הסנטר.
ישבתי על הספה.
חיכיתי למשהו.
משהו.
משהו שיגרום שזהו יהיה הבכי האחרון.
אבל דבר לא קרה. הבטתי מעלה, אבל הפעם לא אל הנורה, ולא אל
ההורים שלי.
הבטתי אל הדבר שלא האמנתי  שקיים יותר.
"תודה רבה באמת" אמרתי ביובש.
אמרתי, ושכבתי על הספה. שכבתי על הספה בבקתה הקטנה שבה גרנו.
בבקתה הקטנה החורקת, שנמצאת בתוך מקום שאין ממנו חזרה.