הוא שאל אם אפשר להתקשר. אם אענה לו? אמרתי בטח.  ונעניתי לעוד
משחק פוקר.

הטלפון על השולחן צלצל ופתחנו בשיחת נימוסין מרוחקת וקרה.
חודש שלא דיברנו והאמת שככה זה צריך להיות. אני התחלתי לשקם את
מגדל הקלפים הרעוע של חיי. נסיך יהלום ליד מלכה לב אדום. עטיתי
על עצמי את פני הפוקר המפורסמות - הלא מנוצחות שלי שידעו הרבה
קרבות ונסדקו רק לפרקים. כשאף אחד לא ראה, הדמעות מחקו את
הניצוץ השובב והבטוח מהעינים, וקמטו את זוויות הפה. לא משהו
שקצת מייק-אפ לא יוכל להסוות
אחרי כמה שבועות גם אני התחלתי להשתכנע בהצגת היחיד הנפלאה
שהעליתי יום יום וערב ערב ואז הוא התקשר להפרד כי הוא נוסע
לעיר האורות לשבוע.
"לא מתחשק לי לנסוע, חורף קר אני רוצה להשאר במיטה".

פני הפוקר החלו נמסים מתכרכמים ומסגירים את מצב היד שאחזתי בה
ובעיקר את מצבי, מזל ששמוליק החל להתעורר. שמוליק היה תא מוח
קטן לא מבריק במיוחד, אך מסודר ואחראי. והעיקר הוא היה היחיד
שנותר לי. שמוליק שאל בקול ישנוני אם לא נפרדנו כבר, כי בהחלט
זכור לו משהו כזה, דומה ממש לפני חודשיים בערך.

הוא החל להתעשת ולהזכר בפרטים: זה אומנם לקח קצת זמן וכמה
שיחות פנים מול פנים וגם בטלפון שבהן אם הוא לא טועה, תוך כדי
עלעול ברשימותיו, הוחלט שנפרד עקב אי התאמה וגרימת צער ונזק
הדדיים. עוד אומר המסמך שבידו שכל צד החליט לקבל את הפרידה
בצורה יפה, מכובדת, מנומסת והכי חברית שאפשר ללא השמצות הדדיות
אצל מי מבין חברינו המשותפים.
מתועדות אצלנו ברשומות גם כמה מעידות ותקריות דיפלומטיות,
המשיך שמוליק, בעיקר מהצד שלנו אך בהחלט היו כמה אירועים
משמעותיים גם מהצד השני שלבסוף הוחלקו ולא התפתחו לידי
קטסטרופה ממשית, במזל.

לסיכום אמר תא העצב, תוך כדי אנחה ארוכה שבטאה היטב את הזמן
הרב שהשקיע בניסוח כינון וקיום המסמך העדין הזה, כי הוא די
מרוצה ממצב ההבנות שהושגו בין הצדדים.
הוא המשיך להסתכל ברשימותיו כאשר העט הנובע בפיו, אותו קיבל
ביום שהפך להיות מתא צעיר לתא מוח מומחה ואז נזכר במה שעורר
אותו מלכתחילה: מדוע נסיעה לשבוע לפריז מצריכה פרידה?
זה בסך הכל לשבוע, אין כאן סכנת חיים ממשית, טיסה של כמה שעות
במטוס ועוד מהטרמינל החדש שנפתח ממש השבוע אין מה להתלונן,
ברשומות אין אזכור לאיזה שהם אנפינישד ביזנס וגם לפי סעיף
18 ג' קטן אין הצדקה לעוד פרידה.
טוב אמר לעצמו התא לא ברור מה רוצה צד ב', אבל ההצגה חייבת
להמשך. עלינו להשיב במהירות את פני הפוקר ולהמשיך ולשחק רק לא
להצטייר כחלשים, לא מפוקסים - ומחוץ למשחק. הוא נזכר באליעזר
שהדריך אותו בתור צוער. אליעזר, כמה העריץ אותו ורצה לדמות לו
למרות שהבין בשלב די מוקדם כי לעולם לא יוכל להכנס לנעליו.
אליעזר אמר תמיד תא מוח מקצוען תמיד ידע להשאר במשחק.

"לא נורא אתה תהנה, תראה, אתה תתרגל מהר למזג האויר החורפי.
פשוט תתעלם ממנו. והצרפתים משהו או-ללה כל כך שרמנטיים. שלא
נדבר על הצרפתיות בטח תמצא שם איזו קלודין או ג'ולייט שתאנפף
לידך כל היום ז'ה טם ומון אמי" אמרתי לו.
"כן אבל אני אהיה שם לבד. לא מכיר שם אף אחד ואני באותו חדר עם
עוד ארבעה פקיסטנים"
"פקיסטנים, קלודין, ז'ולייט. היום אי אפשר לדעת" הסברתי לו.
"מתחת לכל פקיסטני יכולה להסתתר קלודין". לא היה לי מושג מה
רציתי להגיד. אבל קיוויתי שהוא יצחק והוא צחק.
השיחה הייתה תקועה כבדה ומעיקה, כמו תקרה טחובה. הוא ניסה
לסיים אותה באלגנטיות אבל כל מה שהוא הצליח להגיד יצא ממש
מקוטע ומוזר וגם הטון היה משונה.

שמוליק הבחין בעוד קטסטרופה מתקרבת והוא החל להשתנק ולהאדים
הוא שלח יד אל צווארו על מנת לשחרר את העניבה. מאשר יגור בא
לו. רק לא עוד תקרית דיפלומטית. כפות ידיו החלו מזיעות. אגלי
זיעה הצטברו גם על מצחו המקומט. אולי נשנה טקטיקה חשב לעצמו.
"אתה כועס עלי?" שאלתי בתקווה להציל את המצב ואולי גם בשביל
לקבל תשובה אמיתית לשאלה.
זו הייתה ירייה ישירה ומיותרת חשב לעצמו, טעות שתעלה לו
בקריירה. לא זה הפתרון למצבים עדינים. המשחק תם. את הנעשה אין
להשיב. צריך רק למזער נזקים.

"לא. ממש לא. אפילו לא קצת."
"פשוט אתה נשמע קצת משונה..."
"אני קצת מתגעגע"

טוב, אמר שמוליק, אולי זו לא הייתה החלטה כה מוטעית לפחות
השגנו אמירה ישירה וכנה ראשונה בשיחה. הפשרה ביחסים.

תאי עצב ממש סתומים לפעמים! במיוחד אם יש רק אחד. קצת מתגעגע?
קצת מתגעגע? קצת? קצת?!
"תנסה להנות. אני בטוחה שיהיה לך כיף. אי אפשר לסבול בפריז"
אמרתי בשארית כוחותי.
אחרי שנתיים כמעט זה מה שיש לך להגיד?!  
תלך קיבינימט הלוואי שיאכלו אותך פרעושים פקיסטנים! ותחטוף
זיבה מקלודין!
התקשרת לשמוע את הקול שלי כי היית בודד יא בן... וכל מה שהצלחת
להגיד זה שאתה קצת מתגעגע.

אם יש צדק בעולם הלוואי ותטייל בשדרות השאנז אליזה הנוצצות
בלילה וכל מה שתראה סביבך יהיה זוגות יפים מאושרים הולכים
חבוקים ומתנשקים בעיר הקסומה וכל מה שתצליח לחשוב עליו הוא
עלי.