סבא, זוכר שלפני שנתיים וחצי היינו אצלך?
זוכר כמה היה כיף?
תכננו לשהות במונטריאול רק יומיים ובסוף נשארנו ארבעה ימים, כי
היה לנו נורא כיף איתך והיה קשה לעזוב אותך ואת ג'ובי ואת ריי
וליסה וכולם.
אתה זוכר כמה נהנינו? כל בוקר היית לוקח אותנו למסעדה לאכול
ארוחת בוקר והיה ממש טעים. הייתי אז יחסית רחוקה ממך, סתם כי
באותם ימים הייתי עצבנית ומדוכאת, התגעגעתי לחבר שהיה באותה
תקופה. בכל אופן, לא יצא לי ממש להראות לך כמה אני אוהבת אותך.
הייתי בת 13 וחצי אז...
אני זוכרת שאתה וג'ובי תמיד אמרתם לי לבוא אליכם לבד, בלי
ההורים ועידו, כדי שנוכל לעשות כיף ביחד, ואני אמרתי לכם שאני
קטנה מדי ושבגיל 16 אגיע אליכם לבד (חשבתי אז שגיל 16 הוא עוד
נורא רחוק ואהיה נורא גדולה).
אתה זוכר גם שכשעוד היית בארץ (לפני שחזרת לקנדה), בתקופה הזאת
של השנתיים-שלוש, כשגרת בהמשך הרחוב שלנו, בדיוק היה לך
יומהולדת, זה היה ב-19 בדצמבר, יום חורפי. אתה זוכר שבסביבות
השעה 4-5 אחר הצהריים הגעתי אליך לדירה, היית לבד, בלי ג'ובי,
ובאתי עם זר ורדים, לבן או צהוב, אני חושבת שלבן זה היה,
הפתעתי אותך והיית כל כך מאושר. אתה זוכר את זה, סבא?

ועכשיו, אחרי שוידאתי שאתה זוכר, נותר לי רק לראות את הקבר שלך
בדמיון, לרכון מעליו, לחשוב שאותך אני מחבקת ולא איזו אבן
אפורה שעליה חרוט שמך, ולהגיד לך שוב ושוב כמה אני אוהבת אותך
ומצטערת שעכשיו, כשאני בת 16, אני כבר לא יכולה לבוא אליך
לקנדה, כי עכשיו כבר לא תחכה לי בזרועות פתוחות... סלח לי שאני
קצת מגמגמת וכבר קשה לכתוב והדיו שעל הניר נמרח, אלו הן הדמעות
שנוזלות פה, ששורפות כל כך, הראייה מטושטשת וקשה לכתוב ככה...

אז אני כבר בת 16 ואני כבר לא יכולה לבוא, למרות הבטחתי אליך,
ואני כל כך מצטערת.
הגופה שלך נמצאת בקנדה עכשיו, לא איפה שהיא אמורה להיות - פה,
קרוב אל אחותך האוהבת, אל שלושת ילדיך, אל ששת נכדיך, והכי
חשוב - אליי. הגופה שלך לא פה, היא רחוקה ממני, אין לי איפה
להניח פרחים טריים, אני לא יכולה לבוא ולספר לך, או בעצם לאבן
האפורה הזאת, דברים שקורים לי.
תמיד היית נורא גאה בי ובעידו, היינו קרובים אליך יותר משאר
הנכדים, הרבה יותר. אפשר לומר שעשית המון טעויות בחייך, אבל
תמיד היית הסבא היקר שלי... תמיד.
בעידו היית גאה מאוד כי הוא התגייס לצבא, ליחידה קרבית. היית
גאה בו כי הוא בנאדם מדהים, כי הוא הנכד הבכור שלך, ולאחרונה
היית גאה בי כי עבדתי בחופש, עבודה קשה. היית גאה שאני מתחילה
להיות קצת עצמאית... ולפני זה היינו מתכתבים באימייל תקופה
נורא קצרה, אתה זוכר? אני, אתה וג'ובי. איך התכתבנו באימייל
ואתה היית נורא גאה בבגרות שלי ובמיוחד באנגלית שלי, אמרת שהיא
נורא טובה ונורא שמחת שהנכדה שלך יודעת לדבר אנגלית טוב.
ודיברנו בטלפון ואפילו פעם או פעמיים אמרתי לך "סבא, אני אוהבת
אותך" בזריזות ונתתי לך את אמא. רק שתדע שכבר אז הגעגועים אליך
גברו וגעשו בתוכי.
ואז נסעתי לעבוד בירושלים, ואני זוכרת ששלחת אימייל וקראתי
אותו שם אבל לא ממש היה לי זמן וכוח לענות, שלחת שני אימיילים
ואני חושבת שבאימייל האחרון כתבת שאתה יודע שאין לי זמן ושאני
עסוקה ואתה מאחל לי הצלחה ומחכה שאחזור אליך מתישהו ושאתה אוהב
אותי, ביקשתי מאמא שתגיד לך שאני מצטערת שאני לא עונה וזה בגלל
שאין לי זמן.

לא דיברנו מאז השיחה האחרונה בטלפון, לפני נסיעתי לירושלים, לא
החזרתי אימיילים ולא הספקתי להגיד לך שאני אוהבת אותך ולספר לך
איך היה בעבודה.
ושלושה ימים אחרי שחזרתי הבייתה מירושלים, ריי התקשר, זה היה
ב-3 בצהריים, אמא ישר ידעה שמשהו לא בסדר וכאשר שמעה שזה ריי,
ישר שאלה "ריי, מה קרה?" בלי שלום, בלי מה נשמע...
וזהו... מאז הכל התחיל, מאותו משפט... הבלבול, הפחד, התסכול,
העצב, הכאב הנורא הזה שחודר כל כך עמוק ללב, המחשבות על העבר,
על העתיד, על ההווה - אתה איננו עוד...

וכעת, מנשקת את התמונה שלך שתלויה על הקיר בחדר, כמעט כל בוקר
לפני שאני הולכת לבי"ס, וכמעט כל לילה, לפני השינה, מנשקת
ומונעת מהדמעות להתפרץ.
עוד מעט יש לך יומהולדת, סבא. יומהולדת 67. כל כך צעיר בגילך
וברוחך. אח...כל כך צעיר ברוחך, רוחך שעכשיו נחה לה יחד איתך,
רוחך האוהבת שתמיד תשאר אצלי בלב, עמוק עמוק, שמורה בקפדנות
כדי שלא תיעלם לי פתאום, מלאה בחום ובאהבה.

סבא, אני כל כך כל כך אוהבת אותך, כל כך מתגעגעת להכל שבך, כל
כך מצטערת שבסוף לא אגיע לראותך, כל כך מצטערת שלא בילינו
יחדיו יותר ושלא הראיתי לך מספיק אהבה כשעוד היית פה.

אני אוהבת אותך, סב'וש יקר שלי, הסבא היחיד שנשאר לי
ועכשיו גם אבד...


סבא חיים - 25.7.2004  -  19.12.1937