פתאום הוא נראה לה מגעיל, קצת מכוער, עושה בחילה. היא בעצם
ידעה את זה כל הזמן הזה, אבל לא הפנימה את זה.
זה הרגיש לה אחרת פתאום- להסתכל עליו.
פתאום הוא נראה לה ילד קטן, שלא באמת יודע מה הוא רוצה מעצמו
וסתם מסתובב סביב הזנב של עצמו בשביל להשיג קצת תשומת לב.
פתאום הכל נראה לה חסר פואנטה.
היא ישבה על הכורסא, רגליה הקפואות מקופלות תחתיה. היא הביטה
סביב, חוקרת את האנשים שיושבים מולה ועושים שטויות. חלק היא
אוהבת, חלק פחות, חלק בכלל לא. היא הסתכלה על החברה הכי טובה
שלה שבדיוק דיברה עם הידיד הכי טוב שלה, שניהם צוחקים ממשו
בינהם. כמה חברות שלה ישבו על המיטה עם כמה ידידים שלה,
הידידים מנסים לעשות להן וודג'י, ביחד כולם נראים כמו ערמה של
ילדים שהולכים מכות. ואז היא הסתכלה עליו, יושב בצד ומסתכל
עליה. הוא נראה לה חלש, בודד, קצת בחוץ. היא חייכה לעצמה, שמחה
מהמצב שלו, ואז ריחמה עליו קצת. הוא הרגיש לה אחרת, זה הרגיש
לה כאילו היא כבר לא מאוהבת בו.
היא התקפלה עוד יותר בספה, מנסה לחמם את רגליה הקפואות שהיו
בתוך גרביים ורודות סגולות.
היא קמה להביא לעצמה שתייה, וחזרה לדינמיקה שונה. הוא שכב על
המיטה, וחצי חברה שלה שכבה לידו. הם היו צמודים ומהר מאוד
הגיעו לנשיקה. היא אישית חשבה שזה מגעיל וחסר טקט ליד כולם,
אפילו לא בגללה. היא קצת לא ידעה איפה לשים את עצמה, לא בגלל
קנאה או משו, פשוט בגלל שהיא יודעת שהוא יודע שזה חצי
מניפולציה, בדיוק כמו שהיא יודעת.
אבל משומה לא היה לה אכפת, המחשבות שעלו לה בראש היו נורמליות,
הגיוניות, טבעיות לה.
ואז היא חשבה על זה קצת, והבינה שאולי בכלל לא ממש אכפת לה.
שאולי היא רגילה שיהיה לה אכפת, ואולי היא רגילה לרצות אותו
ולדבר עליו ולהיעלב ממנו- ואולי זה כבר בכלל לא ככה. זה נשמע
מטופש, אבל אולי באמת היא כבר בכלל לא רוצה. כי אולי אין לה מה
לחפש אצלו ובמיוחד לא מה למצוא אצלו. כי הוא אפילו כבר איבד
מהמשיכה שלו מרוב שהוא מגעיל אותה בהתנהגות שלו.
ואולי היא מבינה שמגיע לה משו קצת יותר טוב מזה, משו קצת יותר
משתלם, וקצת יותר אמיתי.
"מעיין!"
"המם?" היא קפצה מהמחשבות שלה.
"מה את חולמת?" החברה הכי טובה שלה פנתה אליה בחיוך.
"סתם, עייפה.." היא תירצה את ההרהורים שלה בעייפות, כמו תמיד,
ולקחה עוד לגימה מהבקבוק.
"רוצה ללכת לישון עכשיו? אני אבוא איתך!" ידיד חרמן במיוחד
הציע לה בצחוק, חיוך שטני.
"כן, בטח. אני רצה." היא אמרה לו בהתנשאות לא מכוונת.
"כלבה." הוא זרק לה.
"אוי, לא, לא, לא!" היא אמרה לו ורצה לחבק אותו. מיד היא חזרה
למקומה הקבוע והחמים על הכורסא.
היא שוב הסתכלה עליו, בוחנת את תווי הפנים שלו בלי שאף אחד
ישים לב. נראה נורמלי ולא משו מיוחד, יש יותר יפים.
הכורסא התקררה בינתיים וכבר לא הייתה לה כל כך נוחה, היא לא
הצליחה למצוא את התנוחה שהייתה לה כל כך כיפית מקודם. היא עברה
לרצפה, נשכבה עליה ושמה את הראש על הידיד הכי טוב שלה שליטף לה
את השיער בצורה שהיא הכי אוהבת.
"אני יכול לדבר איתך רגע?" הידיד הכי טוב שלה, אור, אמר לה
במבט מוזר.
"בטח." היא קמה מהר, ודילגה לדלת.
הוא הלך אחריה, נראה לה קצת מוטרד.
"מה יש?" היא הסתכלה עליו כשהיא מתיישבת על המיטה של אחותו
הגדולה של ידיד שלה שבבית שלו הם מתנחלים.
"כלום. תגידי, אני יכול לשאול משו?" הוא אמר לה, מביט עליה
במבט חודר.
"חופשי." היא נתנה לו אישור.
"את עדיין רוצה את רון?"
"את רון?" היא השפילה את מבטה, חושבת לעצמה מה לענות. היא לא
יכולה להגיד שלא כי היא לא רוצה לצאת בהצהרות שהיא עדיין לא
בטוחה בהם, היא רק עכשיו הגיעה למסקנה שאולי היא לא רוצה אותו,
ו'אולי' זה דבר שמשתנה מאוד מהר. ומצד שני, היא לא יכולה להגיד
שכן, בגלל שהיא לא רוצה להתחיל את כל הסיפור הזה מחדש, היא
רוצה להתגבר וזהו.
"אולי." היא המשיכה, מחכה לתגובה של אור.
"וזה אומר?"
"שאני לא יודעת. אני חושבת שלא. אבל אני לא רוצה לצאת בהצהרות
מוקדמות מדי."
"הוא לא עושה לך את זה יותר?" אור נתן לה נקודה למחשבה.
היא הסתכלה בעיניים הירוקות שלו שחקרו אותה והלחיצו אותה.
"לא." היא אמרה בסוף, חושבת על הפעם האחרונה שהוא באמת היה
נראה לה שווה, ולא הגעיל אותה. פתאום היא הבינה שהפעם האחרונה
שזה קרה הייתה בערך לפני שנה, בדיוק כשהכל התחיל. מאז הוא נראה
לה כמו ילד מגעיל שפשוט לא עושה לה את זה. שהיא נמשכת אליו בלי
אפילו להבין למה.
"יופי." אור הסתכל עליה.
"למה אתה שואל?"
"סתם. כי אני רואה שאת מסתכלת עליו, ואני רואה מה הוא עושה מול
העיניים שלך. וחבל לי עלייך."
"לא, אני בסדר." מעיין ישבה על המיטה ומשום מקום באו לה
הדמעות.
"מה קרה מאי?" אור קרא לה בשם שהיא הכי אהבה, ובא לחבק אותה.
"אני לא יודעת. הייתי שמחה ומרוצה מהחיים, ופתאום שאלת אותי את
זה ולפני שנייה חשבתי על כל מה שדיברנו עכשיו והייתי בסדר והיה
לי טוב ופתאום יש לי דמעות, ו.. אני לא יודעת." הקול שלה נשבר
והפך לקול קטן וכמעט בלתי נשמע.
"מאי, זה בסדר לבכות. את יכולה לבכות. את כנראה צריכה להוציא
את זה."
"כן..." היא יבבה בשקט.
הוא חיבק אותה חיבוק חם, חיבוק תומך. כשהיא נרגעה היא
התיישרה.
"אני לא רוצה לבכות יותר. לא בגללו ולא בגלל שום דבר. אני רוצה
להיות שמחה ואופטימית כמו שהייתי פעם, ואני רוצה להכיר בנים
חדשים ואני רוצה לצאת מעצמי ומהסיפור חיים שלי לכמה זמן."
"אני איתך." הוא חייך אליה חיוך מעודד וליטף לה את הלחי.
"תודה.. אני אוהבת אותך." היא נתלתה עליו בחיבוק.
"אני אוהב אותך גם. ואל תשימי עליו, הוא לא שווה אותך בכלל. את
יכולה להשיג כל אחד, אני לא מבין למה את דווקא רוצה אותו."
"הוא לא חבר שלך?" מעיין תהתה.
"הוא כן. אבל את ידידה יותר טובה שלי ממה שהוא חבר שלי. אני לא
סובל את מה שהוא עשה לך."
"הוא לא עשה לי כלום דוגרי." מעיין אמרה בכנות.
"הוא גורם לך להיות עצובה ואני לא אוהב את זה בכלל."
"איזה חמוד אתה.." מעיין חשבה על הידיד הכי טוב שלה שהיה נראה
לה מושלם פתאום, אבל הרחיקה את המחשבות ממנה מהר.
הוא המשיך לחבק אותה, הידיים החמות שלו מלטפות לה את הגב,
נכנסות לאט לאט אל מתחת לחולצה שלה, עושות לה נעים שמצמרר את
כל הגוף, מהנעים שגורם לך לרצות את הבן אדם שעושה לך את זה
אפילו אם הוא הידיד הכי טוב שלך ואת ממש לא רוצה להיכנס
לסיפור כזה.
"מאי."
"המם?"
"אני לא אוהב שאת ככה. את יפה כשאת בוכה, אבל, יותר את יפה
כשאת מחייכת."
מעיין חייכה לעצמה מבפנים, מרגישה כמה היא אוהבת את הבן אדם
הזה.
"באמת? תודה.." היא אמרה בחיוך מבוייש.
הוא התרחק ממנה קצת, אבל עדיין היה קרוב אליה מאוד. הוא הסתכל
עליה במבט מוזר, כאילו מבקש ממנה אישור. מעיין לא ידעה מה
להגיד, היא פשוט שתקה, ופתאום הוא התקרב אליה, והכל קרה נורא
מהר, לפני שהיא בכלל שמה לב, ופתאום הוא נישק אותה, והשפתיים
שלו נגעו בשפתיים שלה, ופתאום הוא הכניס את הלשון, ופתאום הוא
נישק אותה ממש טוב, ופתאום הם התנשקו, ופתאום היה לה כיף,
ופתאום היא הרגישה שהיא ממצה את המשיכה שקיימת בינהם, ופתאום
הדלת נפתחה, ופתאום רון נכנס, ופתאום הם הפסיקו להתנשק, והיא
ראתה אותו, והוא עמד שם ויצא וטרק את הדלת.
"אוי.." מעיין מלמלה לעצמה בקול רם.
"מה אכפת לך ממנו?"
"אכפת לי, זה לא נעים."
"הוא הרגע התנשק עם שיר, מה את בכלל דופקת לו חשבון." אור נקם
את הנקמה הפרטית שלו.
"זה לא העניין." מעיין ניסתה להסביר לבן אדם שלפני שנייה היה
הכי קרוב אליה בעולם ועכשיו הוא הכי רחוק בעולם, והיא יודעת
בדיוק למה, כל המתחים האלה. היא כבר עברה את הכל פעם, כולם הרי
אותו דבר.
"כן? אז מה העניין?" אור תקף אותה, העיניים שלו מביטות בה במבט
חודר.
"שהיא לא החברה הכי טובה שלי."
"אני לא החבר הכי טוב שלו."
"אתה כן."
"הוא לא חשוב לי בכלל."
"אבל אתה חשוב לו."
"לא אכפת לי."
"לי אכפת."
"אז את כן רוצה אותו?" ההבעה של אור השתנתה.
"אני לא יודעת."
"לפני רגע אמרת שלא."
"לא, אני אמרתי שאני לא יודעת."
הוא שתק, הסתכל עליה רגע, ויצא מהחדר בטריקת דלת. היא נשארה
שם, חושבת לעצמה איך זה שתמיד זה קורה לה. מה, היא מבקשת את
זה? דורשת את זה?!
מעיין ישבה שם כמה רגעים, חושבת לעצמה, מרגישה את הדמעות
באות.
היא הלכה לחדר ליד, איפה שכולם. היא פתחה את הדלת קצת, רצתה לא
למשוך תשומת לב אבל כמובן שהדלת חרקה וכולם הסתכלו עליה. היא
התחבאה מאחורי הדלת וקראה לדניאל, החברה הכי טובה שלה.
דניאל קמה מיד, וסגרה את הדלת מאחורי שתיהן.
"מה קרה מתוקה?" היא שאלה מיד כשהיא ראתה את ההבעה על הפנים של
חברה שלה.
תוך שניות הבכי פרץ מעצמו, בלי שליטה. כל המחשבות וכל האירועים
האחרונים יצאו בבכי.
"בואי!" דניאל חיבקה את חברתה והובילה אותה לחדר.
"עכשיו תגידי לי מה קרה." דניאל שיחקה בשיער של מעיין.
מעיין סיפרה לדניאל את כל המסקנות והמחשבות והסיפור, וכל מה
שקרה.
דניאל ישבה בשקט, הבעה לא ברורה על פניה.
"על מה את חושבת?" מעיין אמרה לה, מנסה לסחוט מילים טובות אחרי
כל מה שעבר עליה.
"את מפגרת. בשביל מה את צריכה להתנשק עם הידיד הכי טוב שלך?!
ובשביל מה את צריכה לעשות את זה פה מכל המקומות? כשכל אחד יכול
להיכנס? וגם ככה יש לך מספיק מתחים עם החבורה הזאת! בשביל מה
היית צריכה עוד כמה? כל אחד יכל להיכנס. את צריכה לחשוב קצת
לפני שאת עושה דברים!"
מעיין ישר התחילה לבכות שוב.
"אל תטיפי לי. אני לא אשמה שאני מתאהבת באנשים הלא נכונים. וגם
רון התנשק עם שיר, והוא עשה את זה מול כולם ולא דפק חשבון, וזה
אפילו לא מעניין אף אחד. למה כשאני לא דופקת חשבון ועושה דברים
בשביל עצמי זה ישר דופק אותי?"
"תביני. הוא חרא, אף אחד לא יתרגש אם הוא יעשה אורגיה מול
כולם. הוא כזה. את לא, זה בדיוק ההבדל, זה בדיוק למה אתם לא
מתאימים וזה בדיוק למה זה לא הלך ביניכם וגם לא ילך. אתם אנשים
שונים. ממך אף אחד לא מצפה להתנשק עם הידיד הכי טוב שלך. וחוץ
מזה, את הבת, זה ידוע שאנחנו צריכות לקחת אחריות בקטעים
האלה."
"אבל זה חרא!" מעיין אמרה מתוך הבכי ומסך הדמעות שהיה על
עיניה.
"ברור שזה חרא. לפחות הוא נישק טוב?" דניאל חזרה לעצמה, מחזירה
למעיין את החיוך שאבד.
"כן.." היא אמרה בקול קטן, מחייכת מתוך הבכי.
"נו, אז לא נורא. רגע, את רוצה להיות איתו?" דניאל ביררה
בסקרנות.
"לא.. לא יודעת.. כן.. לא יודעת." מעיין הרהרה עם עצמה.
"מה רון אמר כשהוא נכנס?"
"הוא לא אמר כלום, הוא הסתכל עלי, ויצא בטריקת דלת."
"יאללה! מי הוא חושב שהוא? אני הולכת להרביץ לו." דניאל תמכה
בחברתה.
"בואי נתנקש." מעיין אמרה בקול הרגיל שלה, הדמעות קצת נעלמו לה
מהגרון ותכף יתייבשו לה גם מהלחי והצוואר, רק החולצה שלה תישאר
רטובה, כזכר.
"את רוצה שנשאר פה עוד קצת או שנחזור לשם?" דניאל שאלה ברוך.
"בואי נחזור."
"יופי. ותהיי שמחה וחייכנית, אל תחשבי על כלום עכשיו, רק על
להנות, כשנגיע הביתה נחשוב על הכל ועל מה שאת רוצה ונמצא כבר
מה לעשות. עכשיו את נהנית ואת כוסית ומראה לעולם ולכולם שאף
אחד לא יערער אותך, במיוחד לא רון. וגם לא אור עם השטויות
שלו."
"טופ." מעיין אמרה בצייתנות ושתיהן נכנסו לחדר ליד.
מעיין נכנסה לחדר, מרגישה את המבטים המלווים אותה, תוהה מה היה
פה בינתיים, מי כבר יודע מה. זאת ההרגשה שהיא הכי שונאת- להגיע
למקום כלשהו עם אנשים שאתה מכיר ולדעת שהם יודעים עליך משהו,
אבל לא לדעת אם הם באמת יודעים ומה בדיוק הם יודעים.
היא ישבה בחדר, שוב על הכורסא. היא לא הצליחה למצוא את התנוחה
הנוחה, וכעסה על עצמה שהיא בכלל קמה מהכורסא הזאת. אבל היא לא
האמינה בחרטות ופשוט המשיכה לשבת ולשתוק. היא צפתה מהצד, ראתה
את כל ההתרחשויות. אחרי כמה זמן שום דבר כבר לא השתנה, והיא
התחילה לשקוע במחשבות, עיניה עצומות. היא שמעה אותם מדברים
עליה ועל כמה שהיא חמודה כשהיא ישנה, ולמרות שהיה לה את הצורך
לתקן אותם היא העדיפה שיחשבו שהיא ישנה וזהו.
באיזשהו שלב היא הרגישה חייבת לפתוח את העיניים - לראות אם
משהו השתנה - אבל היא לא רצתה לפתוח אותם באמת. אז היא מצמצה,
ולשביב שנייה קלטה את רון מסתכל עליה. היא עצמה מיד את
העיניים, מתפללת שהוא לא יראה אותה, שלא יהיה בלאגנים.
אבל היא שמעה את הצעדים שלו מתקרבים אליה, והרגישה את הריח שלו
מתקרב אליה, ועצמה בחוזק את העיניים, יודעת שתיכף ייגמר כל
השקט הזה, השקט שלפני הסערה.
"מעיין.." היא שמעה את הלחישה ופתחה את העיניים באיטיות, פוחדת
ממה שיבוא.
"את יכולה לבוא רגע?" הוא לחש לה, אבל כולם כבר השתתקו במילא.
היא היססה לרגע, הזיזה את הרגל והחזירה אותה, וקמה.
היא הלכה לפניו, לא מסתכלת אחורה, מניחה שהוא הולך אחריה.
הם התיישבו בחדר שרון תפס אותם מקודם - פשוט כי הם לא רצו לרדת
קומה.
"אז מה, איך זה היה?"
"איך מה היה?" מעיין הייתה מבולבלת מדי כדי להבין, אבל לא
מספיק בשביל להתעלם מהטון הציני שלו.
"את יודעת, הנשיקה." הוא חייך חיוך שטני והיא ראתה את עצמה
בראש חונקת אותו למוות.
"תגיד אתה נורמלי?!?!? אתה התנשקת עם דנה לפני שנייה!"
הוא הפסיק אותה באמצע - "אה, אז זה העניין.."
"מה?! לא, זה לא העניין! העניין הוא שאל תשפוט אותי על משהו
שעשית לי שנייה לפני. ומי אתה בכלל שתדבר? אחרי כל מה שעשית
לי.."
הוא השפיל את מבטו. היא ידעה שההצגה תיכף מתחילה, אבל חיכתה
בסבלנות לראות מה הוא ישלוף מהשרוול הפעם.
"את יודעת שאני מצטער על הדברים האלה.."
היא גיחכה. "מה?" הוא אמר בטון פגוע- מותקף.
"מה מה? איך אתה יכול להצטער, אם אתה עדיין מתנהג אותו דבר?"
"למה מתנהג אותו דבר? אני באמת מצטער.. " הוא דפק לה פאפי
פייס. אבל היא הכירה אותו ואת הפאפי פייס שלו כל כך טוב שהיא
כבר הייתה מיומנת בלזהות אותם מקילומטרים.
היא הסתכלה עליו, יושב עם הפרצוף שלו וקלטה - זאת הפעם המיליון
שהוא עושה לה את ההצגה הזאת.
"היי, את מחייכת.." הוא אמר, בטוח שהוא כבש אותה, ורק אז היא
שמה לב שהיא בכלל חייכה.
"כן.. טוב. תשמע, רון.. האמת, שלא אכפת לי מה אתה עושה.. אני
לא כועסת, ואני לא כלום.. באמת.. תעשה מה שאתה רוצה.. זה פשוט
לא מפריע לי.." היא אמרה, חייכה אליו חיוך גדול, ויצאה מהחדר.
היא הספיקה לראות שנייה לפני שהיא טרקה את הדלת את המבט ההמום
שלו, של ילד שהפסיד במשחק.