הפסקתי לעשן.
תמיד אמרת שיש משהו זול באישה שמוצצת מפילטר.
הפסקתי לעשות כל מיני דברים פשוטים כמו לרוץ או לחשוב או אפילו
לחייך. לא בגללך. באמת שלא.  יותר בגלל דברים שרק עכשיו
הבנתי.
חורף עכשיו. הגשם לא מפסיק לרדת שלושה ימים ברציפות.
ואני לא עושה הרבה. את רוב היום אני מעבירה במרכז, מקשיבה
לצרות של אנשים אחרים. חלקם חולים באמת, חלקם מתחזים.
היום הגיע לכאן מישהו חדש. הזכיר לי קצת אותך. הגיע מבוהל,
התיישב מולי ושילב ידיים. גלגל את עיניו בכל פעם שמבטינו
נפגשו.
הצעתי לו לשתות משהו אבל הוא צקצק בלשונו ובחן את הגוף שלי
כשקמתי להכין תה עם קנמון.
אחרי כמה דקות של שתיקה כבר נשבר לי ממנו. שאלתי אותו למה בכלל
הוא בא. "לא יודע", ענה בקול רועד, "לצאת קצת מהבית".
בשביל זה גם אתה באת אלי? לצאת קצת מהבית?
ספרת לי שהכלבה שלך חולה. שכשקבלת אותה משירי לפני שלוש שנים
רצית בכלל להפטר ממנה עד שבעצם הבנת שהיא החברה הכי טובה שלך.
כששאלתי בהומור למי אתה מתכוון, לשירי או לכלבה משכת בכתפייך,
"למי שבא לך לחשוב." ענית באדישות.
במשך חודשיים היית בא לכאן פעמיים כל שבוע.
גבוה, עיניים ירוקות עצובות, פנים מסותתות.
יפה כמו תמונה. בודד כמוני לפחות.
אמרת שאנשים כמוך מתים מהר או נשארים לחיות לבד לנצח.
ולרגע רציתי להיות כמוך.
יש משהו מאוד קר וריק בחדר שלך, אמרת לי בפעם הראשונה שהופעת
כאן. כמו אדם בלי נשמה. ובאותו הלילה חשבתי כמה שאתה צודק.
שתי כורסאות, אחת מול השנייה, שולחן עץ עם טישו מונח עליו
ביניהן, קירות לבנים מכוסים תמונות שמן זולות מלונדון ואותי.
מה חסר כאן לפי דעתך, שאלתי, כדי שתרגיש נוח יותר?
גיחכת. זה כמו לשאול את אלוהים איפה הוא נמצא. לא הבנתי למה
אתה מתכוון. ולא בפעם הראשונה. אולי כי אתה בסופו של דבר הרבה
יותר חכם ממני. ואתה לא צריך תואר שני בפסיכולוגיה כדי לראות
שמישהו מולך איבד את עצמו.
ראיתי את החברה שלך לפני כמה ימים בהופעה של דניאל סלומון.
היא לא הייתה לבד, הייתה עם בחור. הציגה לי אותו כאחיה.
באמת שאני לא שופטת.
אמרת פעם שאני מזכירה לך אותה. לא הצלחת להסביר בדיוק למה.
אולי כי שתינו דאגנו לעצב אותך, או בגלל ששתינו ילדות יחידות
להורים שלנו ומכאן גם בא הפינוק.
לפעמים אני רואה אותך יוצא מהאוטו ופוסע לכאן. חוצה את הכביש
בבטחון, הרוח מעיפה לך את השיער, העיניים קצת מתכווצות.
זורק בדיחה לשומר הרוסי שכבר מזמן לא שואל אותך אם יש לך נשק.
ואני תמיד מתעכבת. מביטה שוב ושוב במראה, מיישרת את החולצה,
מחליקה את המכנסיים, מברישה את השיער הצידה.
לו ידעת על הדברים האלו ודאי היית צוחק עלי.
כמו שאתה צוחק על עצמך כשאתה אומר שיש לך סיבה לחייך.
בחדשות אומרים שהגשם ימשיך לרדת. זה טוב לחקלאות, הם מצדיקים.
זה טוב למפלס.
ואני כל היום קוראת ספרים, מנסה לראות את העולם כמוך.
לעשות את שיעורי הבית שלי ולהגיע הביתה עם התוצאה.
בשבוע שעבר עומרי הציע לי להתחתן. אנחנו יחד כבר שלוש שנים,
אמר, את החברה הכי טובה שלי.
סרבתי.
לא יכולתי להסביר לו אפילו למה.
"לא טוב לך איתי?", שאל בעצב, "או שיש לך מישהו אחר?"
לא יודעת, עניתי באדישות, אולי.
"אולי לא טוב לך, או אולי יש לך מישהו אחר?" ניסה להבין.
משכתי בכתפיים. זה כמו לשאול את אלוהים איפה בדיוק הוא נמצא.
הוא לא הבין ואני ראיתי בעיניים העצובות שלו
איך אחיה לבד לנצח...