מבוא לאקזיסטנציאליזם
"הטבע קודם לאדם אך האדם קודם למדעי הטבע" - ניתוח

(נכתב במסגרת הקורס : מבוא לאכזיסטנציאליזם - בין מזרח למערב -
ד"ר נינה רמון)
תוכן העניינים

1. מבוא
2. חלק ראשון -  ניתוח אישי של המשפט והמשמעויות האפשריות שלו,
בעיניי.
3. חלק שני - אלבר קאמי: המציאות ע"פ אלבר קאמי בהגותו
ובכתביו.
4. חלק שלישי - הבודהיזם - היציאה מהסבל - עקרונות היסוד של
הבודהיזם ודרכי ההתמודדות שלה עם העולם.
5. סיכום
6.       ביביליוגפיה

1. מבוא:

התלבטתי רבות בבחירת המשפט בו אעסוק, שני המשפטים כל כך קרובים
ועדיין אין הם זהים. לבסוף בחרתי לנתח את המשפט "הטבע קודם
לאדם, אך האדם קודם למדעי הטבע" של פון וייזצקר, בהיותו ממוקד
יותר מחברו ולכן מתאים יותר לתפיסות ולרעיונות אותם רציתי
להעביר בעבודה זו. ובכל זאת, לא נטשתי לחלוטין גם את המשפט "על
במת המציאות אנחנו גם שחקנים וגם צופים" של נילס בוהר, שכן
עדיין משפט זה מהווה מרכיב מהותי בהבנת המשפט בו אני עוסק.

2. חלק ראשון - ניתוח אישי:

משחר קיומו מנסה האדם לענות על השאלה הפשוטה לכאורה "למה?",
קרי: מה המשמעות לקיום האנושי שכביכול חסר תוחלת? לדעתי (ודעה
זו תקבל ביטוי בחלקים הבאים של העבודה), האדם מוצא עצמו נבוך
אל מול סופיות החיים; הוא מנסה למדוד את ה"קיום" בעזרת הכלים
המוכרים לו - "התחלה" ו"סוף", "סיבה" ו-"מסובב". האדם אינו
יכול לתפוס כל קיום אשר חורג ממסגרת כללים אלה, ולכן היקום
והקיום מביכים אותו.
היקום, כי הוא אינסופי, וכיצד יוכל אדם לקבל אינסופיות זו?
שהרי כל הכרתנו היא ניתוח של מה שרואות עינינו ומה שאנו חווים.
קשה לנו לתפוס עד כמה קטן חלקנו ביקום, עד כמה אנו חסרי משמעות
וכך גם חיינו. אנו מסוגלים לתפוס את העולם כל עוד הוא הכוכב
עליו אנו חיים, אשר גם הוא בעל גבולות מוגדרים, ואולי מספר
כוכבים אשר אנו מסוגלים לראותם, ואף לשער שבעתיד עלום כלשהו
נצליח להגיע גם אליהם (מתוך תפיסה שמה שניתן לראות ניתן גם
להשגה).
הקיום, כי האדם מתקשה לקבל את סופיות החיים; הוא צריך משהו
שייתן לו תקווה שיש לחיים אלה תקנה. הוא צריך "משמעות", אותה
משמעות אשר בשאלות "מאין באתי ולאן אני הולך?". בחיפושו אחר
משמעות זו, האדם פיתח את הפילוסופיות, הדתות, האמנות והמדע.
כולן שונות וכולן בעצם מכוונות לאותה מטרה: מציאת המשמעות
וסודות הקיום, וחיפוש הסברים לשאלות אשר האדם דש בהם מאז
ומעולם.
עתה אחזור למשפט אותו אני מנתח. אותו טבע הוא המציאות, היקום,
הקיום. בכל אלה האדם מנסה למצוא את דרכו כשבידיו נר אשר מתיימר
להאיר את העולם כולו, ובפועל אינו מאפשר לו לראות אף את קצות
אצבעותיו. האם הטבע קודם לאדם? במובנו הפשוט, בהחלט כן, הטבע
התקיים הרבה לפני שהתקיים האדם כפי שאנו מכירים אותו היום. אך
האדם לא תמיד היה במצבו הנוכחי; האדם הוא גם כל גלגוליו
האבולוציוניים בטרם היותו "אדם", כך שבסופו של דבר במקום בו
נוצר הטבע (אם באמת יש מקום כזה), ניתן לסמן גם את מקור האדם.
אך האדם כמשמעו היום הוא תוצר של הטבע.
ומה לגבי חלקו השני של המשפט, אודות מדעי הטבע? מדעי הטבע הינם
ניסיונו של האדם לתהות על קנקנו של הטבע, זה בעצם "הצופה" עליו
מדבר בוהר. האדם מאוד רוצה לראות בעצמו "צופה" כזה, אך במת
המציאות גדולה לאין ערוך מכדי שהאדם יוכל לצאת ממנה על מנת
לצפות בו. המדע הוא הצעיר והיומרני מבין הכלים בהם מבקש האדם
לחקור את העולם, אך גם יכולתו של המדע מוגבלת להשערות בלבד,
ואין בידיו "אמת" חותכת על הקיום (אני נזהר לא לכתוב הקיום
האנושי, היות והקיום יכול להיות גם הרבה מעבר לאנושי בלבד -
ואין לנו כל ידיעה על כך).
האדם, גם בכובעו כחוקר, אינו "צופה" למציאות. הוא אינו יוצא
מהבמה אף לרגע. אם הייתי מנסה להגדיר את תפקידו כחוקר על במת
הקיום, הייתי מייחס לו את תפקיד ה"מקהלה" בטרגדיה היוונית,
מקהלה אשר מנסה להסביר את מהלך המחזה. תפקיד זה מאפשר לנו
להניח הנחות לגבי הקיום, אשר תואמות את תפיסתנו לגבי משמעות
המחזה כולו (אם יש אחת). כאן חשוב לציין כי המדע (וכך גם כל
כלי אחר לבחינת המציאות), מוגבלים לאמצעים הטכנולוגיים או
התפיסתיים אשר קיימים באותה תקופה, ולא יהיה זה מוגזם להגיד
שהם גם מצפים לתוצאות, בהשפעת אותם כלים ו"אמיתות מדעיות" אשר
עומדים לרשותם בתקופה נתונה. לכן ההיסטוריה מלמדת אותנו כי אין
אמת אחת ידועה, וכי גם ה"אמיתות" אשר אנו מתבססים עליהן הן לכל
היותר נכונות בנקודת זמן נתונה, ולפעמים גם זה לא, שכן אינן
אלא השערות בלבד. תוקפן של ה"אמיתות המדעיות" - וגם החזקות
ביותר - הוא עד הרגע שבו נמצאות "אמיתות" עדכניות וחזקות יותר,
אשר מסבירות יותר טוב את המציאות מאשר הפרדיגמה הקודמת.
כמו כן, ככל שאנו מתקדמים "מדעית", היכולת שלנו להסביר את אותן
אמיתות, מוגבלת יותר. כך, למשל, תורת הקוונטים, אשר בה
האלקטרון יכול ללבוש צורת חלקיק וכן צורת גל, דבר אשר סותר את
עצמו ולכן לא מתיישב עם הגדרות ה"מדע" . זוהי גם דוגמה מצויינת
למוגבלות המדע. המדע מנסה לגלות אמת אובייקטיבית אחת, אשר
תסביר את הטבע, בעוד הטבע עצמו לא מרגיש מחוייב לאותם כללים
ולא בהכרח פועל לפיהם. המדע, אם כן, מוגבל לתצפיותיו אשר מטבעם
מוגבלות לתפיסה האנושית, שאינה בהכרח משקפת את המציאות כפי
שהיא באמת.
יש לזכור כי התצפית על הקיום האנושי אינה למען תצפית בלבד, אלא
מטרתה היא התערבות במציאות וניסיון לשלוט ולהבין אותה. האדם
מנסה להקנות לעצמו את כוחו של הטבע/האל, לשלוט בטבע ובכך גם
לשלוט במציאות. זאת הסיבה שאני מסייג את דבריי. בהינתן מציאות
אינסופית, אשר בה האדם חוקר ומגלה עוד ועוד דברים על הטבע, אין
זה לחלוטין בלתי אפשרי שבמועד מסוים בעתיד האדם אכן יידע את
התשובות אותן הוא מחפש. במועד זה, ייתכן שהאדם יוכל להגיד
שכיוון שהוא יודע, הוא מעתה לא רק שחקן על במת המציאות, אלא גם
צופה בה. המציאות על רזיה יהיו מונחים על הבמה לפניו ורק אז
הוא יוכל להיות גם הצופה.
הטבע ע"פ פון וייזצקר הינו היקום והקיום שלנו בתוכו. זוהי במה
רחבה, אשר בני האדם חיים בתוכה ומנסים למצוא בה את מקומם ואת
ההסברים להיות המציאות כזאת ולא אחרת. כיוון שהעולם לא הגיע עם
"מדריך למשתמש", אנו נאלצים לשער השערות על בסיס תצפיות שלנו
בעולם, ומהן לנסות להסיק מהם את סודות הקיום. צורה זו מזכירה
במידה מסוימת את השיטות ל"גניבה טכנולוגית" בצורה של טכנולוגיה
מהופכת: כאשר חברה רוצה להעתיק המצאה של מתחרה בלא לפגוע
בזכויות יוצרים, היא בוחנת את המכשיר המתחרה ונותנת למהנדסים
שלה פירוט של התכונות אותם המכשיר מפיק, והם אמורים "לייצר"
תוכניות מקור למכשיר אשר תואם בתכונותיו למכשיר המקורי. בצורה
דומה מנסים בני האדם להסיק מתפקודי העולם והאדם בתוכו על
מטרותיו ועל המכניזם אשר בבסיסו.
למעשה כאן נכנס החלק השני של המשפט, האדם בעצם מנסה לצפות
במציאות ולהבינה- וזו תכלית מדעי הטבע. מדוע הוא עושה זאת?
ובכן ישנן שתי סיבות הקשורות זו בזו:
הראשונה היא רצונו של האדם להבין את תכלית קיומו. העלה הירוק
הוא כזה על מנת לייצר חמצן; ומה משמעותו של קיום האדם על
תכונותיו המיוחדות? מדוע הטבע נתן לאדם יכולות שכליות אשר
עולות על בעלי חיים אחרים? מה המטרה בקיום האנושי?
השנייה, הרצון להמשיך לחיות. סיבה נוספת, ואולי גם נגזרת
מהסיבה הראשונה ונובעת מסופיות החיים, היא רצונו של האדם לשלוט
בטבע ולנצלו לצרכיו, להאריך את חייו וטיב חיים אלה. וכדי
לשלוט, צריך ידע, ידע אשר יסביר לנו כיצד אנו מערימים על הטבע
וכיצד נשלוט עליו (ואם אפשר, אז גם נשתמש בו כדי לשלוט אחד על
השני באותה הזדמנות).
האדם מנסה לפענח את אותו הצופן שהמציאות מורכבת ממנו (והוא חלק
ממנו). המציאות היא בטבע והיא מחזיקה בחוקיות מסוימת (אשר, כפי
שהראיתי, ייתכן וקיימות לגבי אלמנטים שונים יותר מחוקיות אחת),
אשר האדם וקיומו הם חלק ממנה. ואילו האדם יצר את מדעי הטבע,
אשר מנסים לאתר את אותה חוקיות, או יותר נכון לעקוב אחר הטבע
בניסיון לאתר חוקיות בו.

יטענו אחדים, כי עצם האפשרות של האדם להתערב בטבע, כתוצאה
מאותם מעקבים שלו, מעלה אותו לרמת הטבע עצמו והמחבר של אותו
מחזה קיומי.
את זה אינני מקבל. דווקא בעת שהאדם מתערב בטבע, נחשפת מגבלת
ידיעתו. האדם אינו "משנה" את הטבע, אלא משתמש באותם חוקים אשר
גילה על מנת "לסדרו" לפי צרכיו. גם אז, אין הוא שולט (או בהכרח
מודע) לתגובת הטבע לפעולותיו; משמע הטבע עדיין "חכם" יותר
מהאדם. כשהאדם פועל ע"פ חוק אחד, מגלה לו הטבע כי חוק זה נסמך
על חוקי טבע אחרים אשר האדם אינו מכיר. לא לשווא תחושת המדענים
היא שככל שאנחנו יודעים יותר על העולם, כך אנו מודעים לעד כמה
מעט אנו באמת יודעים עליו.

לסיכום חלק זה, האדם הינו חלק מהטבע. לפעמים הוא חש
שבניסיונותיו להבין את המציאות הוא הופך גם לצופה ואולי אף
ליוצר הטבע, אך האדם יותר כפוף לטבע מאשר הוא לאדם, ויכולתו של
האדם לבוחנו בכל זמן נתון כפופה לידע השערתי ומגבלות התפיסה
והשפה שלו, ולכן אין באפשרותה להקיף את כל המציאות.

3. חלק שני  - אלבר קאמי:

קאמי מייחס חשיבות עליונה בכתביו למדעי הטבע, לטבע ולאדם
שביניהם. אומר כבר עתה כי תפיסתו של קאמי אודות שלושת אלה, אכן
עולה בקנה אחד עם המשפט אותו אני מנתח.
הפילוסופיה של קאמי ידועה גם כ"פילוסופיה של האבסורד", אשר
מהווה מרכיב מרכזי בתפיסתו והוא משמש בידיו בניתוחו את
ההתנהגות האנושית.
הגדרת  האבסורד אצל קאמי היא מצב בו קיימת דיספרופורציה בין
כוונת האדם ובין המציאות הצפויה לו, בשל הסתירה בין כוחו
במציאות ובין המטרות שהציב לעצמו. קאמי סבור שאין האבסורד מצוי
באדם בלבד וכי אינו מצוי בטבע (מציאות) בלבד, אלא הוא העימות
ביניהם.
אם נשליך מתפיסתו על המשפט שלנו, אז הטבע הוא העולם; מולו יש
את האדם (שהוא יציר הטבע) אשר מנסה להסביר את הקיום והיקום
באמצעות מדעי הטבע, והאבסורד מתבטא בכך שניתן לאמר מה רוצה
האדם (לקבל תשובות לשאלת קיומו ומשמעותה ולשלוט בטבע) וגם מה
מציע לו העולם (חוסר וודאות ומציאות עלומה, אשר ספק אם תתגלה
במלואה לאדם). האבסורד הוא השאיפה האנושית לבהירות אל מול חוסר
הרציונאליות של העולם. המדע, אשר נועד להסביר הכול, בסופו של
דבר מסתיים בהשערה בלבד ומשאיר את האדם אל מול הטבע עם מציאות
מתסכלת. גם אם הוא יוכל לצייר את המציאות באמצעות המדע, האמנות
או כל דבר אחר, עדיין ישנו פער בין התיאור הוודאי ובין ההשערות
של המדע, אשר ניתן ללמוד מהן, אך אין בהן וודאות.

בעוד האדם מנסה להסביר את קיומו, הוא לא מצליח לעשות את המעבר
בין מה שהוא "מרגיש", קרי "אני קיים", ובין יכולתו להסביר את
הקיום התחושתי הזה, אשר  בנסותו להגדירו ולסכמו אינו אלא "מים
זורמים בין אצבעותיי". גם אם הוא יוכל להסביר תופעות מסוימות
בטבע, עדיין הלב והנפש שלו יישארו בלתי מוגדרים וכן בלתי
מוסברים - "לעולם אהיה זר לעצמי".
הוא ממשיך ואומר כי גם אם הוא יכול לחוש במים ולטעום את טעמם,
ואף אם אינו יכול להכחיש את קיומו של העולם אשר הוא מרגיש
בקיומו, עדיין כל המדע עלי אדמות לא יכול להבטיחו כי "עולם זה
לי הוא". המדע מלמד אותנו על הטבע ומנתחו לרמות של אטומים
ואלקטרונים, אך בסופו הוא מסתיים בהשערות ודימויים אשר נותנים
לאדם אמנות, אך לא וודאות. גילוי זה מביא את האדם לתחושת
הניכור, הזרות, הגלות. קאמי מבטא גלות זו בכך שמרגע שניטלו
מהאדם אשליות המשמעות, הוא מרגיש עצמו זר, חסר תקוות הארץ
המובטחת, ונוצר האבסורד שבניתוק בין האדם לחייו ובין השחקן
לתפאורה. אם ניקח כהשוואה דימוי עדכני יותר על המציאות, אז
המדע יכול לפרוס בפנינו את המציאות לפרטי פרטים, אבל לעולם לא
נדע אם זו המציאות או שאנחנו חיים בתוך ה"מטריקס".

דימוי המטריקס הוא מעניין ביותר, כיוון שאני רואה בו סוג של
פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית חדשה. גם שם מחפש האדם את המשמעות
לקיומו מתוך חוסר יכולת להשלים עם העובדה שהעולם שבו אנו חיים
הוא הקיום והתכלית היחידה שיש בו. אם בעבר הדת ניסתה לתת
משמעות לחיינו, ואחריה המדע ניסה להסביר את החיים, הרי היום
אנו ערים לתיאוריות חדשות אשר משלבת מדע עם אלוהים מדעי: אם
קאמי הביא אותנו למסקנה העגומה כי התקווה אחרי "מות האלוהים"
של ניטשה שתלינו במדע איכזבה, אזי תיאוריות "מטריקס" הן ההמשך
הטבעי לכישלון זה. התפתחות זו דומה לאותן "קפיצות"
אידיאולוגיות שמבצעים קירקגור, שסטוב ויאספרס, אשר בסופו של
דבר התמודדו עם חוסר משמעות הקיום ע"י התחמקות. קאמי אינו נופל
באותה התחמקות, הוא מעדיף להישאר בתחום הלא נודע ולא מוסבר של
האבסורד שבחוסר התכלית של הקיום. לדידו עדיף להיות מודע לחוסר
הרציונאליות של הטבע ולמגבלות התפיסה האנושית והאבסורד הטמון
בהם, מאשר לחיות באמונה דתית, אשר כל תכליתה להסביר את אשר בכל
מקרה אינו ניתן להסבר ולכן אינו רלוונטי. או במילותיו:
"האבסורד הוא החטא ללא אלוהים". כאשר קירקגור אומר שאם לחיים
אין משמעות הרי שפעורה תחתם תהום של ייאוש, קאמי עונה: לחפש את
האמיתי אינו לחפש את הרצוי, ואל לאדם להתפתות לנוחות שבאשליה,
ולכן הרוח האבסורדית תעדיף את הייאוש על השקר.
אני חושב שדוגמת המטריקס מחייבת אותי להסביר את מהות התיאוריות
האקזיסטנציאליסטיות (קיומיות). תיאוריות אלה עסקו בקיומו של
האדם לנוכח המציאות הקודרת של העולם והתמודדות עם משמעות הקיום
לנוכח המוות הבלתי נמנע, הרצח וההתאבדות. זוהי דילמת האדם
המודרני אשר אינו מסתפק עוד בהצדקות הדת לסבל האנושי ב"הכל
מהאל" ונותר אובד לנוכח החיים המאכזבים אשר בסופם צפוי לכולנו
גורל אחד והוא המוות. אגב, חלק מהותי מהאקזיסטנציאליזם הוא לא
רק הגורל הבלתי נמנע של המוות, אלא גם חוסר יכולתו של האדם
לתפוש את המוות. קאמי אומר שגם אם אני מדבר על מותי, מילים אלה
הן חסרות כל מובן מבחינתי, שכן אינני יכול להאמין במותי, אלא
רק לחוות את מות זולתי שהוא זר וחיצוני לי. לאלמנט זה יש
חשיבות גדולה בתורה האקזיסטנציאליסטית, שכן חוסר היכולת
להתמודד עם המוות הוא אחת ההצדקות לקיומה של דת ואחד המניעים
להתפתחות האקזיסטנציאליזם, שבא להתמודד עם סופיות בלתי נתפשת
זו.
קאמי ביטא את הכאב האקזיסטנציאליסטי במונולוג המתפרץ של מרסו
כלפי הכומר בספרו "הזר": "...אבל אני בטוח בעצמי, בטוח בכל,
בטוח יותר ממנו, בטוח בחיי ובמוות הזה, שיבוא בקרוב. כן, זה כל
מה שיש לי. אבל אני לפחות מחזיק באמת הזאת ממש כמו שהיא מחזיקה
בי... מה איכפת לי אלוהים שלו, החיים שאדם בוחר לו... שהרי רק
גורל אחד ויחיד עתיד לבוא בי עצמי ובמיליארדים של מיוחסים...
גם את האחרים ידונו יום אחד". מרסו מביע בכך את חוסר המשמעות
של החיים, אשר כוללים בתוכם את גזר דין המוות שכל אחד מאיתנו
נולד איתו ושלאחריו אין כלום, ומביא אותנו באופן הטבעי לשאלה:
מדוע לא לבחור בייאוש אשר מתבטא בהתאבדות או ברצח? ההתאבדות,
מכיוון שאם במילא נמות, אז למה לא עכשיו (כדי לנטוש את מצב
חוסר הוודאות בו אנו חיים); והרצח, כי לא איפת לנו להרוג את
הנידונים למוות ממילא.
קאמי מתמודד עם שתי מסקנות אלה בדבר אשר מחזיר אותנו לטבורו של
נושאנו והוא "המידה". לדידו, טעות התפיסה הניהיליסטית היא
בניסיונה לחיות בערכים מוחלטים ולכן גם דוגמאטיים, בעוד
שהמציאות (כפי שהיא גם משתקפת ממדע הקוונטים) וידיעותינו
הממשיות נעות בתחום הערכים היחסיים בלבד. ולכן הפתרון הוא
בערכים המידתיים, קרי: אין לומר שלשום דבר אין משמעות, כשם
שאין לומר שהכול הוא בעל משמעות - האי-רציונאלי מגביל את
הרציונאלי ומעניק לו את המידה.
משמעה של אמירה זו היא שלילת החטא הקדמון והניהיליזם כאחד.
האדם אינו אשם לחלוטין כיוון שלא יצר את הטבע, אבל הוא גם אינו
זכאי לחלוטין, כי בכוחו להמשיך את הטבע ואת נזקיו ולכן במידה
מסוימת הוא אחראי לו. זאת ועוד, קאמי עושה את המעבר אל חיי
האבסורד, אשר אינם מחפשים להסביר ולפתור, אלא להרגיש ולתאר.
הכול מתחיל באדישות גלוית עיניים. קאמי טוען שכמו האדם
האבסורדי גם המדע מנסה להניח להנחות ולעסוק בעיקר בתיאור
המציאות.

אחת הדוגמאות הבולטות בהגותו של קאמי לאותו קשר אבסורדי שבין
הטבע, האדם ומדעי הטבע, היא התייחסותו לאמנות. קאמי עונה על
אימרתו של ניטשה כי "שום אמן אינו סובל את המציאות" בכך שהאמן
גם לא יכול ליצור ללא המציאות. האמנות דווקא היא תחום בו
ההבחנה בין הטבע למדע הטבע (ולצורך העניין, האמנות היא גם מדע
אשר "חוקר את הטבע"), היא עתיקת יומין. האמנות הקלאסית
והניאו-קלאסית (מבית מדרשו של וינקלמן) בסיסיה בתפישות עולם
שהאמינו באחדות בין האדם והטבע, בין הפנים והחוץ. אולי בתפישות
אלה היה מדע הטבע שווה לטבע. אך לדעת קאמי, האמנות (ובכלל זה
גם האמנות הקלאסית והניאו-קלאסית) מנסה אך לעשות ליצירה את
אותו דבר שעושה המדע, קרי להסביר ואף ליצור את האדם ומשמעותו.

קאמי סבור שהאמן אינו באמת מחקה את העולם, אלא מנסה לייצרו על
ידי סגנון ו"לכלוא בהבעה משמעותית את הזעם החולף של הגוף, או
את התנועה לאין קץ של התנוחות". האמן, בדומה למדען, בוחר את
הטבע אותו הוא בוחן ואת הפריזמה בה תיעשה הבחינה; הוא בוחר מה
הטבע שבציורו יכלול ומה ישמיט ממנו, ולמעשה בזה מתמצת יצירתו.

דבר דומה ניתן להגיד גם על המדען, אשר משתמש בהנחות היסוד שלו,
שלרוב מכתיבות גם את התוצאות שהוא מקבל. דבר זה מחזיר אותי אל
חלקה הראשון של עבודתי. כפי שאמרתי שם, המדען/אמן יוצרים או
קוראים את המציאות בעזרת הכלים האנושיים העומדים לרשותם ואלה
לרוב מוגבלים למדיי. ולכן גם כאן, האדם בעצם מנסה "לנצח" על
המציאות על ידי מתן פירושים ומשמעויות דרך האמנות.
קאמי רואה באמנות מענה אנושי אשר משלים את חוסר השלמות האנושית
ומאפשר לנו לחיות בה, כמו גם אחד הגורמים המרכזיים לתסכולנו
מהם. דומה היא לקנאה שלנו בחייהם של זולתנו, אשר אנו צופים בה
מבחוץ ואיננו רואים את הבקיעים בהם ובכך אנו הופכים אותם
לאמנות.
מדעי הטבע, בדומה לאמנות, מבטאים את רצונו של האדם למצוא את
הנוסחאות אשר יקנו לקיומו את אותה אחדות או אמת נעלמה; לא די
לו בחיים, הוא מונע ע"י הפחד מהמוות ומחפש את גורלו ואת העולם
הטוב יותר. הרומן מבטא שאיפה זו בכך שהוא מבטא את התיקון
לחסרון אשר יש לעולמנו. אין זה אומר שעולמם טוב יותר, אך הוא
עולם "פתיר", הוא עולם בעל התחלה וסוף, שגיבוריו ממציאים את
גורלם - גם אם הרומן מבטא רק ייאוש, הרי בכך שקראנו לו בשם,
גברנו על אותו ייאוש. סיכומו של דבר שהרומן יוצר לנו גורל
מובנה ובכך הוא "מתחרה עם הבריאה ומנצח את המוות".
אבל, כמו המדע, אין האמנות ריאליסטית לחלוטין; היא אינה מבטאת
או מסוגלת לבטא את החיים ואת הטבע, שכן אלה אמנם מוגבלים בחייו
של היחיד, אך אינסופיים בבחינתו של העולם. היצירה לעומת
המציאות מוגבלת, הן ע"י כמות הפרטים שהיא מסוגלת לתפוס ולהעביר
והן ע"י מגבלות שפתה.

לסיכום, תפישת עולמו של קאמי תואמת את המשפט של פון וייזצקר,
שכן משפט זה יכול להוות את הבסיס לתורתו של קאמי: הוא מתאר את
הטבע כדבר אשר מובחן מהאדם ואל מולו המציא האדם את מדעי הטבע
בניסיונו למצוא מענה לשאלות קיומו ובניסיון למצוא את "נוסחאות
החיים". המרחק הזה בין הבטחת המדע ויכולות המימוש בגבולות
המציאות יוצר את האבסורד הקיומי של קאמי, אבסורד שממנו אתה
יכול להפוך לרוצח/מתאבד; או שאתה יכול להגיע להבנה כי אין
משמעות לחיים ופשוט לחיות אותם, הסיבוב האחד שהטבע נתן לך,
בצורה מידתית וחברתית.
הניסיון להסביר הכול משאיר את האדם חלש יותר, כיוון שהוא
משחררו ממשא חייו שהוא בעצם חייו. הדוגמה לכך היא עונשו של
סיזיפוס, אשר כמו האדם נידון להיות לכוד במציאות המעגלית וחסרת
הפתרון של החיים; ועדיין צלילות הדעת וההתמודדות הישירה עם
הגורל הם נצחונו של סיזיפוס, והם שמעניקים לו את רגעי האושר
כמו גם את רגעי העצב. חשוב לזכור כי קאמי (בדומה לניטשה)
"מקדש" את ה"עכשיו"; הוא שולל את נטיית האדם לבטל את הקיום
הנוכחי מתוך מחשבה על תוצאות עתידיות (גלגולו הבא/עולם הבא
וכו'). לדידו, אנשים נוטים למנוע מעצמם את החיים בגלל הפחד
המשתק מהעתיד ומתוצאות דרכם; ואילו סיזיפוס, אשר יודע את את
העתיד האינסופי הצפוי לו, עדיין ממשיך בפעולה הנוכחית שאותה
הוא מבצע ויוצק את המשמעות לתוך הפעולה עצמה, כיוון שלאחר
ששללנו את העבר ואת העתיד, כל שנותר לנו הוא ההווה.

4. חלק שלישי - הבודהיזם:

בדומה לתפישתו של קאמי, גם הבודהיזם מתיישב יפה עם המשפט של
פון וייזצקר - אולי אפילו יותר מאשר קאמי, כי ניתן להיעזר
במשפט זה בצורה הרבה יותר טובה כדי להסביר את הבודהיזם. בדומה
לפילוסופיות האקזיסטנציאליסטיות, גם הבודהיזם בא להתמודד עם
אי-הרציונאליות של העולם ובמיוחד עם הסבל.

תורתו של בודהה עוסקת בעיקר בסבל האישי ובשחרור האישי ממנו.
היא מבוססת על החוויה האישית של השחרור וההארה ובכך שונה מרוב
הדתות המקובלות בעולם (אם ניתן להגדירה כדת כלל). הבסיס להבנת
הבודהיזם הוא בארבע "האמיתות הנאצלות" שהוא מבוסס עליהן, אשר
מראות לנו את הבעיה ופתרונה בצורה כמעט רפואית:

א. האמת בדבר הסבל (דוקהא) - משמעה שאכן קיים סבל ועיקרו הוא
רגשי. הקיום אינו מספק, מתסכל, כואב פיזית ונפשית. "קרבה למה
שאינו אהוב היא סבל; ריחוק ממה שאהוב היא סבל; לא להשיג את מה
שרצוי הוא סבל".

ב. האמת בדבר הסיבות לסבל - את סיבותיו של הסבל תאר בודהה כך:
"...סיבת הסבל. הצמא או התשוקה (טאנהא) הוא הגורם לקיום החוזר
על עצמו, שמקורו בתיאבון הנלהב, התר אחר תענוגות חדשים לבקרים,
פעם כאן ופעם שם, כלומר צמא לתענוגות החושים, צמא לקיום, צמא
לאי-קיום". ניתן להרכיב מדגם בן 12 חוליות (נידנה):
1) בורות - אי ידיעה ועיוורון הם סיבת כל האומללות, ושורשיה הם
פסיכולוגים ולא מטפיזיים.
2) נטיות, מגמות - אלו הן פירות הבחירות, המחשבות, הרציות
והמעשים שלנו בעבר.  
3) תודעה - התודעה האינדיבידואלית (שכמובן מושפעת מנטיות).
4) גוף ונפש - ה"אני" הוא בעצם שרשרת של מצבים גופניים
נפשיים.
5) ששת החושים - ומגעם עם מושאם.
6) מגע- מפגש החוש, מושאו והמודעות.
7) רגשות - תגובות רגשיות למגע.
8) צמא- הצמדות לגירויים במקום קבלתם כתהליך בלתי אישי יוצרת
את הכמיהה, השנאה, הפחד וכו'. התוצאה של המשכיות הצמא היא
יצירת ה"אני".
9-12) היווצרות; לידה; זיקנה; מוות.

ג. האמת בדבר חידלון הסבל - אמת זו קובעת כי ניתן להשתחרר
מהסבל; כלומר, ניתן להשתחרר מהמעגליות של הקיום והסבל הטמון בה
ע"י השתחררות מה"אני" ומגורמי הסבל. בניגוד לרוב הדתות,
הבודהיזם מציע השתחררות בעולם הזה ולא מבקש ממך להאמין על מנת
לקבל "פרס" בעולם הבא.

ד. האמת בדבר הדרך המובילה לחידלון הסבל - זו כוללת את הדרך
לשחרור. דרך זו מנוסחת בד"כ בשם "הדרך הנאצלת של שמונת
הנתיבים", אך בכל זאת יש לה שלושה מרכיבים מרכזיים: משמעת
עצמית / מוסריות, מדיטציה וחכמה.

אחרי שהנחנו את הבסיס לאמונה הבודהיסטית ננתח את המשפט לפיה.
הפעם נעשה זאת בצורה סדורה יותר וננתח כל חלק במשפט בתורו.

1) "הטבע קודם לאדם" - אם נבחן משפט זה לבדו, נראה כי הוא לא
בהכרח מתאים לתפישות הבודהיזם. הבודהיזם לא עושה הבחנה בין
האדם לטבע; ע"פ הבודהיזם האדם עצמו אינו אלא עיוות של זרם
תודעה, אשר נובע מ"סיבות הסבל" שהובאו לעיל. כאן כדאי לדייק:
הבודהיזם לא מכחיש את קיומו הפיזי של האדם, אלא שהוא טוען שיש
להבחין בין הגוף, שהוא יסוד פסיכופיזי, ובין ה"אני" אשר אינו
קיים. הבודהיזם מאמין כי "יש סבל, אך לא סובל, יש מעשים, אך לא
עושה". ניתן לומר כי הבודהיזם לא יקבל את האמירה כי הטבע קודם
לאדם כפשוטה, כיוון שהוא סבור שהטבע והאדם אחד הם וכי התפיסה
המקובלת של האדם בעל התודעה אינה אלא מוסכמה, אשר בה אנו מכנים
את ההרגשה הסובייקטיבית של  ההמשכיות. ולכן ברגע שאנו מבינים
שאין "אני" קבוע, נופלות המחיצות בין האדם לסובב אותו ואז הוא
הטבע.
עם זאת, ניתן לומר שהטבע קודם לאדם; כי אותו גוף "מודע", אשר
הוא בעל גוף ונפש, בהכרח נוצר בשלב מאוחר יותר לטבע, שכן הוא
עיוות של הטבע.

2) "האדם קודם למדעי הטבע" - לא לשווא הדיון בחלקו הראשון של
המשפט הוא קצר ולא מורכב; החלק השני הוא מהות הבודהיזם. כל
מטרתו של הבודהיזם היא לשחרר את האדם ממדעי הטבע ולהחזירו
למצבו הטבעי והמאוחד עם הטבע.
התפיסה הבודהיסטית מבוססת על הכרה בשתי מציאויות. האחת
"עליונה", אשר קרויה גם "שלא נבראה" או "בלתי מותנית". יש
להדגיש כי מציאות זו נעדרת היקבעות ומעצם טבעה אינה ניתנת
לביטוי או תפישה בעולם המושגים שלנו.
המציאות השנייה - "היחסית, המותנית, התופעתית" - היא בעצם אותה
מציאות עצמה, אלא שזוהי המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי האדם
הלא מואר בעזרת החושים, המושגים, הזמן והמרחב שהקיום האנושי
"אילף" אותנו לחשוב בעזרתם.
המציאות הראשונה היא "הטבע"; ואילו השנייה היא "מדעי הטבע",
היא התודעה האנושית המנסה להבין את הקיום ולנתחו. ע"פ
הבודהיזם, הקיום הוא זרימה בלתי פוסקת אשר איננה ישות קבועה או
בת הגדרה ולכן אינה ניתנת לתפיסה ע"י האדם הלא מואר, אשר מחפש
את המציאות הרציונאלית, את המציאות המדעית.
התודעה, כפי שהיא באה לידי ביטוי במציאות הבלתי מותנית, אינה
ניתנת לחקירה באמצעים של מדעי הטבע. אך העובדה שלא ניתן "למדוד
אותה" אין פרושה שאיננה קיימת. ועדיין, הבודהיזם אינו מבקש
"אמונה עיוורת", אלא הארה מתוך ניסיון החיים של ההתבוננות
הפנימית.
עקרונות דומים לחוסר הקביעות ניתן למצוא  דווקא בתורת
הקוונטים. בדומה לתורה זו, הבודהיזם מדבר על תופעות אשר אינן
משקפות אמת קבועה אחת (האלקטרון כגל וכחלקיק). כיוון שאין
לראות באטום ישות קבועה, הרי שלא תיתכן ממשות קבועה לעולם
המורכב מאותם אטומים. עם זאת, בשונה מהבודהיזם, תורת הקוונטים
מקבלת את קיומן של שתי תופעות סותרות על אותו מושא כקיום, בעוד
הבודהיזם מסביר את אותה "תופעה" כריקות, אשר מצדיקה את חוסר
הממשות וחוסר הקיום איתו.
הבודהיזם מלמדנו להתייחס למילים ומושגים כעזרים ארעיים, אשר
מטרתם בסופו של דבר להביאנו אל האמת אשר תשחרר אותנו ממושגים
אלה עצמם. ההגעה אל אותה מציאות עליונה חייבת להיעשות על ידי
ניתוק מעולם המושגים והחשיבה השכלתניים והתפיסות החושיות
המקובלות.
האדם מגיע לידיעה אמיתית זו ע"י ידי תהליך התפתחות פנימית,
הנקרא "הדרך", אשר כל מהותו חילוץ המציאות האמיתית מתוך עולם
המושגים שאנו מכירים. אם נתרגם זאת לנושא הדיון שלנו, האדם
משתמש בעולם המושגים שלו, המוגבל למדעי הטבע, כדי בסופו של דבר
לנטוש את אותם מדעי הטבע ולחזור אל הטבע עצמו ולאחדותו של האדם
עם הטבע, אחדות קיומית ותפיסתית.
כאן חשוב לציין כי על אף שהבודהיזם משתמש בעולם המושגים של
מדעי הטבע כדי להגיע לטבע, הדרך עצמה אינה ע"פ התפיסות
המערביות המקובלות ל"מדע" והשכלתנות: הבודהיזם פונה פנימה לנפש
האדם ושואף לשחרור עצמי ע"י הכרה עצמית והבנת החוקיות שלי
פנימה. הבודהיזם לא מסוגל להסתמך על "ניסויים" והוכחות
אמפיריות, אלא הוא כולו חוויה אישית אשר אינה ניתנת להוכחה
לוגית. לכן גם המעבר מהקיום ה"אנושי" (הסמסארה) לקיום
ה"תודעתי" (נירוואנה), אינו מדיד ואינו ניתן להוכחה לוגית
לצופה מהצד, הגם שמרגע שהגיע האדם לנירוואנה, אין לו עוד צורך
או משמעות בהוכחות לוגיות.

אם נחזור לעיקר, הבודהיזם מטרתו שחרור האדם מהסבל. מדעי הטבע
אולי גילו לנו הרבה פרטים על מקור האדם וקיומו, אך בסופו של
דבר הם נכשלים בהבנת סבלו. מעבר להארכת החיים עצמם (ולא עד אין
קץ), עדיין רב הנסתר על הגלוי בשאלת הגורמים והפתרונות לסבל
הקיומי, ולמעשה רוב התגליות המדעיות לא קידמו אותנו כלל בשאלת
משמעות החיים. זאת ועוד: ככל שינסה האדם להבין את קיומו, הוא
מחזק את קיומו של ה"אני", אשר הוא מקורו של הסבל שנובע מרגשות
התסכול וחוסר יכולת המימוש (בדומה לתפיסתו של קאמי), המגבירים
את ה"צמא" ומרחיקים אותנו מהעדר ה"אני" והנירוואנה. קיום
ה"אני", והחיוב המוסרי של הדתות כלפי ה"אני", הינם פרדוקסאליים
לפי הבודהיזם, שכן ה"אני" מאופיו הוא בעל רצונות אישיים
הסותרים את הצורך הכללי, ולכן דילמה זו דנה את האדם לחיי
אומללות, סבל וקונפליקט פנימי בין הרצון שלי למוסרי. המימד
המוסרי של הבודהיזם הוא בדחף שהמוסר יוצר בקרבנו לפרוץ את
מסגרות המוסכמות וההרגל ולשחרר את אחיזת הסמסארה בחיינו.
הבודהיזם מתייחס גם לסוגיית הארעיות. לדידו, עולם המושגים
האנושי נותן שמות לדברים אשר יוצרים אשליית "קביעות", אשר אינה
אלא שקרית, שכן הדברים עצמם אינם קבועים. כך גם ביקורתו על
המדע הרגיל, אשר מגביל את האדם לעולם מושגים ומסרב להכיר
בשונות ודינאמיות מושגית ומדעית באותם חפצים עצמם (הקיבעון של
המדע היה בסיס לויכוח ארוך בתורת הקוונטים בין איינשטיין
ובוהר, כיוון שאינשטיין, וכן רוב המדע, לא ידעו כיצד לעכל את
משמעויות חוסר העקביות של החומר שנגזרו מתורת הקוונטים).
הבודהיזם עצמו מכיר בקיום ארעי בלבד; המציאות היא בעלת תכונות
מסוימות ברגע ההווה ואין להסיק מכך דבר על הרגע הבא, שכן החומר
והקיום הם בסך הכול זרמי תודעה אשר משתנים ללא הרף.
הבודהיזם מבחין בכך שישנן תודעות טרום-מושגיות, אשר הינן
התודעות הטהורות; אלה אינן מזהות את אובייקט החישה, אלא
מציינות את נוכחותו. באדם הלא מואר, תודעות אלה מתחברות לעולם
החוויות והניסיון האישי של האדם ועולם זה "ממשג" את התחושה
הפנימית ומחבר אותה לתופעה החיצונית ויוצר מושג חיצוני
"אובייקטיבי" כביכול בקיום אובייקט חיצוני. מהרגע שיצרנו את
האובייקט החיצוני, יצרנו גם את ה"אני" הפנימי, שכן החיצוניות
היא הבחנה בין ה"אני" לעולם. תודעה זו נקראת "תודעה מבחינת
אובייקטים". מתוך תודעה זו נוצרת גם ההתייחסות כלפי האובייקט
החיצוני, אשר מעניקה לו את משמעותו אשר בסופו של דבר מביאה
לתחושות הפחד, הכעס והתוקפנות - לסבל.
אל לנו לשכוח את האינסופיות התודעתית של הבודהיזם, אשר הינה
חלק חשוב מאותה תפיסה של תודעה בלתי מוגבלת, אשר אין קיומה
תלוי בקיום הארעי של האדם. תפיסה זו המזוהה עם גלגול הנשמות
הינה יותר מורכבת מ"גלגלול נשמות" גרידא, שכן בצורתה זו היא
טומנת בחובה סתירה מסוימת. הבודהיזם אינו מאמין ב"נשמה", אשר
מכילה בתוכה גרעין של זהות אישית קבועה מתמשכת ובלתי קבועה,
אלא מה שמתגלגל הוא ה"קארמה", שהיא ההשפעה הרציפה של הרגע
הקודם על הזרם התודעתי. כל אירוע משתמש באנרגיה ואינו מאכל
אותה, אלה הוא מושפע ומשתנה על ידה, והוא גם משנה אותה בעקבות
שימושו ומשאיר בה את חותמו, דבר אשר משפיע על השימוש העתידי
שייעשה באותה אנרגיה עצמה ע"י אחר. הקארמה היא אשר מעצבת את
הנטיות שלי בכל רגע נתון של הקיום. הקארמה מחוברת בטבורה
לסמסארה ולכן ככל שנעלם ה"אני" חדלה גם הקארמה להיות "מציאות"
עבורנו. הקארמה (כיוון שהיא תוצר של כל מה שהתודעה שלנו עברה)
קובעת את הנטיות והמצב של ה"אני" שלתוכו האדם הלא מואר נולד.
בכל רגע נתון אדם הוא התגלמות הקרמה שלו, אך תגובת האדם לקארמה
היא אשר נותנת לו את האפשרות לשלוט על השפעת הקארמה בחייו ולכן
בכוחו לשבור את מעגל השעבוד הקארמי.  
לכאורה זה יוצר מצב של סתירה, שכן, כדי להשתחרר מהקארמה,
התודעה צריכה לשנות את כיוונה וזאת כאשר לא באמת קיים "אני"
אשר יכוונה. ההסבר לכך הוא ע"י שימוש במושג "קארמה טובה", אשר
הינה תוצאות של ההכוונות והמעשים הטובים בחיים הקודמים. הקארמה
הטובה מגורה ע"י נסיבות חיצוניות ומביאה למודעות לאינטרסים
קודמים המצויים בקארמה שלנו.

אם כן, נסכם את ניתוח המשפט ע"פ הבודהיזם: הבודהיזם מתמקד
בחלקו השני של המשפט, שכן חלקו הראשון הוא אינטואיטיבי למסקנות
הנגזרות מהחלק השני, והן - שמדעי הטבע הם בסך הכול ניסיונו של
האדם למשג את הקיום ולתפסו במושגים "אנושיים", דבר שרק מרחיק
את האדם מהבנת המהות האמיתית של הטבע, אשר אינה ניתנת למדידה
אמפירית או להוכחה, וכל ניסיון להוכיחה סופו שיהיה מתסכל ונדון
לכישלון, היות והמציאות אינה כבולה לעולם המושגים האנושי וחוקי
הטבע אינם מוחלטים ועקביים כפי שהרציונאליות האנושית מצפה מהם
להיות.

5. סיכום:

כפי שראינו, גם התפיסה של קאמי וגם של הבודהיזם מתאימות למשפט
של פון וייזצקר, על אף שהן שונות במובנים רבים אחת מהשנייה.
מקורן של שתי התפיסות הוא בניסיון למצוא רציונאל לסבל של האדם
ומשמעות לקיום. ובעוד שתי התפיסות נרתעות מהמדע, כיוון ששפתו
מוגבלת וכך גם תפיסתו, מסקנתו של קאמי ממוגבלות המדע היא כי
אין משמעות לקיום מעבר לקיום עצמו, וכי האדם המודע צריך לחיות
בעיניים פקוחות אל מול האבסורד של חייו ולהגשים את חוסר
משמעותו בחיים אלה.
הבודהיזם כמותו סבור כי ניסיונו של המדע להסביר את החיים הוא
עקר מיסודו וצפוי לכישלון, שכן הטבע הוא אינסופי ואין בו כל
וודאות או דבר הניתן להוכחה, ולכן על האדם להגביל עצמו לחקירה
פנימית, אשר נעשית ע"י חוויה אישית ומטרתה בסופו של דבר
להשתחרר מהסבל ולהגיע לנירוואנה ולמציאות העליונה.

לעומת הבודהיזם, קאמי אינו מאמין ביכולת האדם להשתחרר מהסבל.
אמנם גם הוא סבור כי המעט שהאדם יכול באמת "לדעת" הוא רק לגבי
עצמו, אך אין הוא סבור שידיעה זו, אם תהיה, תביא לאדם את
השחרור מהסבל. לדעתי, קאמי היה רואה בפתרון אותו מציג הבודהיזם
כשווה ערך לאותן "קפיצות אידיאולוגיות" של קירקגור, אשר
תכליתן, לאחר שהראית את היסודות הלא רציונאליים של העולם,
לברוח לכיוון "הסבר עליון", אשר יכניס את האי-רציונאלי למסגרת.
קאמי מעדיף להמשיך לחיות באבסורד ובסבל מאשר למצוא להם פתרונות
קסם. במובן זה, אני סבור כי קאמי לא יקבל גם את תפיסות
ההמשכיות של הבודהיזם; לדידו אין הן אלא הבטחה מחודשת לאדם
לעולם הבא, ושוב סירוב להתמודד עם סופיות החיים, תכונה שהוא
רואה בה חולשה אנושית אשר הביאה ליצירת הדתות. לדידו, תפיסה זו
היא ה"תקווה" אשר משמעה מבחינתו היא הוויתור על העולם הנוכחי.

ההתמודדות של קאמי עם האבסורד של החיים היא במציאת ה"מידה",
אשר אינה פונה לערכים קיצוניים. גם כאן נראה לי שתפיסתו לא
עולה בקנה אחד עם הבודהיזם, אשר קורא לשחרור מוחלט מהסבל. קאמי
היה סבור כי שחרור זה הוא בלתי אפשרי, כי לעולם יהיה סבל
בעולם; אבל אם נבחן את הבודהיזם, הרי שהוא אינו שולל את הסבל
בעולם, אלא הוא מדבר על סבלו של היחיד והשחרור האישי ממנו. זאת
קאמי לא מסוגל לעשות. אך על אף שהוא אינו פונה אל השחרור האישי
והחירות הפרסונאלית, הוא לא משאיר את היחיד מנוכר לחברה
וניהיליסט (שזו התוצאה המתבקשת ע"פ ראיית העולם שלו); האדם אצל
קאמי אינו שואף לעולם שונה, אלא מלוכד יותר.

נראה אם כן, כי שתי הגישות מקבלות את המשפט כהנחת יסוד לתורתן,
והיא כי האדם הוא חלק מהטבע, וכי מדעי הטבע אינם אלא ניסיונו
של האדם להבין, לתחום, להגדיר ולגלות את סודות קיומו, וכי
יעדים אלה הינם יומרניים וחסרי כל סיכוי להגשמה; אך כל אחד
מהם, לאחר שקבע לעצמו בסיס דיוני זה, המשיך הלאה לכיוונים
שונים וייתכן שאף מנוגדים.

זה המקום בו הייתי רוצה להעיר הערה משלי, עליה רמזתי בפתיחה.
כיוון שהקיום והיקום הינם אינסופיים וכך גם ההתפתחות האנושית,
אין בידינו כל דרך לשלול את האפשרות שבעתיד עלום כלשהו אותן
ידיעות יחסיות ובלתי מוחלטות, אשר מהוות את מדעי הטבע, יגיעו
לרמת הוכחה וודאות אשר ישללו את שתי תפיסות העולם שבהן דנתי.
משמעו הוא שעל אף שהטבע קודם לאדם והאדם קודם לטבע, אינני יכול
לשלול את האפשרות כי יבוא יום בו רמת הידיעה של האדם תהיה
כגודלו של הטבע עצמו. ביום שזה יקרה המשפט של פון וייזצקר
עדיין יהיה אקטואלי, אך המשמעויות שקאמי והבודהיזם גזרו ממנו
כבר לא יהיו אקטואליים.

6. ביביליוגרפיה:

ד"ר י. בן-דב, "תורת הקוונטים בין שפה ומציאות".
http://www.bendov.info/heb/sci/quanta.htm
א.קאמי, "המיתוס של סיזיפוס", הוצאת עם עובד 1990
א. קאמי, "כלולות / הקיץ", מעריב, 1988-הרוח בג'מילה
א. קאמי, "הזר", הוצאת עם-עובד 1985
א. קאמי, "האדם המורד" , הוצאת עם-עובד 1999
י. וינקלמן, "הגיונות על חיקוי יצירות יווניות", מוסד ביאליק
מייקל קאריתרס, בודהא (להלן "קאריתרס"), הוצאת דביר 1980
לידיה ארן, בודהיזם (להלן "ארן"), דביר, 1993
ז'-פ רוול, מ. ריקאר, הנזיר והפילוסוף , חרגול, 1998
ד"ר י. בן-דב, "תורת הקוונטים-מציאות ומסתורין", הוצאת דביר
1997 (http://www.bendov.info/heb/books/quantum/01.htm)



לצערי, אין אפשרות בבמה להוסיף הערות שוליים והפניה למקורות
חיצוניים בגוף הטקסט ולכן ערך הדברים קצת נפגע