לדבר אליה כבר לא עוזר, היא כבר מזמן לא מקשיבה... או לא
שומעת. מי יכול בעצם להאשים אותה? הצעקות בראשה, הרעש שלא יוצר
שום מוזיקה, שום הרמוניה, בלתי אפשרי לשמוע דבר וחצי דבר עם כל
אלו. "זו לא את, צאי מזה, את לא.." לא ידעתי איך לסיים את
המשפט, לא ממש ידעתי אם התחלתי אותו נכון. דיברתי אליה בעדינות
בלתי מתקבלת על הדעת, אדם מגלה בעצמו כוחות שלא היה מודע אליהם
כאשר הוא מגיע למצב שכזה. באיזשהו שלב הבנתי שאין לי מה להגיד,
שגם אם מתישהו בעבר יכולתי לעשות משהו שימנע את המצב הזה,
כנראה שלא עשיתי. נגעתי בידה ברוגע, מנסה להעביר תחושה של שקט
שלא הייתה באף אחד מאיתנו. היא לא זזה, רק דמעות נשטפו מעיניה
בקצב שרק טירוף יכול להוציא מבן אדם. הזזתי את ידי באיטיות
לעבר פניה, מנסה לנגב את הדמעות מעיניה, אך ללא הצלחה.. ככל
שניגבתי אותן, כך זלגו עוד. "את לא רוצה לחזור לזה, את במצב
טוב עכשיו..." אמרתי, שוב מרגיש כשחקן כושל ששכח את כל השורות.
ידיה נעו באיטיות מתוחה אחת לעבר השניה והיא החלה לשרוט את
עצמה באגרסיביות עצובה. "די!" פה הגבול שלי, העדינות יכולה
להגיע רק עד לשלב מסוים. אחזתי בשתי ידיה, לא היה צורך בכוח
פיזי, רק נפשי. "אל תפגעי בעצמך, אני כאן בשבילך, תגידי לי מה
קורה.." מונולוג ללא קהל. המשכתי לאחוז בידיה, בחיי לא ראיתי
אף אדם במצב כזה. היא החלה למלמל משהו אך מיד שתקה. אני לא
חושב שהיא מבינה מה היא חושבת, מה עובר לה בראש. זה כל כך קשה
להפריד את הרעש מהמחשבות, אם יש כאלו בכלל. אולי כל כך רע לה
בגלל הרעש... מה? רציתי לשאול, מה הקולות האלה צועקים?.. אבל
היא לא יכולה לשמוע אותי, ויותר מזה, היא לא מסוגלת לדבר,
לענות. הסתכלתי בטיפות המרטיבות את המיטה בשתיקה, עד שלבסוף
עזבתי את ידיה, מעביר את מבטי לכיוונם, לוודא שלא תמשיך. ידיי
ליטפו את פניה בעדינות, אם לא במילים אז לפחות שתרגיש שאני
כאן. עצמתי את עינייה בעדינות בידיי ולאט השכבתי אותה על
המיטה. הדמעות הפסיקו, היא נרדמה, וכל מה שנשאר זה רק אני. אני
ואותה הרגשה של שחקן מונולוגים ששכח את הטקסט.