הסיפור שלהם מתחיל שם, בין הצללים כאשר גבר נוגע באישה באמצע
פאב הומה אנשים. היא עוטה על עצמה ארשת פנים תמימה ושאננה, לא
אכפת לה, המגע נעים לה, הוא מצידו מכוון למטרה, הוא יודע מה
השאיפה שלו, איפה החוק שלו מתחיל ונגמר. על אותו בר, מתיישבים
שני אנשים, שני זרים גמורים, ורק מבט אחד מפנה אותם להתחלה.
המבט שלו, מול שלה. זה מבט חודר, כואב, כזה שלא מתפשר, טוהר
השליטה בעיניו. עינה מושפלות, רסיסי דממה, ושקט נשמע בראשה,
בראשו עוברת תוכנית, מזימה. חיוך מתפשט על פניו, טעם החיים
מונצח באודם שפתיו, הוא מאושר. עיניה הכחולות מלאות מבט נגה,
כמהות לעוד. מנחית סטירה על פניה, כף ידו חרוטה על לחייה
הדשנות, האנשים בפאב משתתקים מול האימה. איך אדם כזה נוגע
במלאך שכמותה. היא מחייכת במסתוריה לבה, הוא מנחית עליה עוד
סטירה, לוחש לה דבר מה באוזנה "שנינו מבינים במה מדובר, כלבה",
היא מפנימה, מביטה לעיניו באישור, סוחב אותה החוצה אל הקור
בעורפה. היא כורעת מולו, מתיישבת על ברכיה העבות, דמעה זולגת
מתוכה ככאב מתפשט. איש ואישה על שלג רך, הוא עומד והיא נכנעת.
מרימה את ראשה אליו במבט שורף, מנשק אותה, היא מתרככת, אוזק את
ידיה אל חוט בלתי נראה. "התרוממי" מצווה, כושלת מעט, צווארה
החל לכאוב, והיא נשרכת אחריו למכוניתו. הוא נוהג, היא שותקת,
רגליה פתוחות מעט, רוח קרירה חודרת בין רגליה. עיניה נעצמות
ברוגע, ורק חום ידו מעיר אותה. אצבע אחת נחדרת לתוכה, אונסת
אותה לאט, וכך האצבע השנייה והשלישית, פותחות אותה לאורכה
ולרוחבה נוגעות בעוצמה בדגדגנה, היא נרעדת, הוא אומר לה לא
להוציא הגה, היא נאבקת, נאנקת, והוא רק נוהג. ידו נשלפת ממנה
בעורמה, היא כבר חפץ בעיניו, חלק מתמונת הנוף של גבר ואישה.
הרכב נעצר, עיניה מכוסות, מוביל אותה בשקט הנצחי של נפשה אל
עבר שביל חצץ, עקביה נשמעים מכול עבר, "הורידי את נעלייך!
מיד!", מסרבת, יכאב לה, לו לא אכפת, היא כורעת קדימה, ישבנה
מתרומם, חולצת את נעליה לאט זו אחר זו עד שלו נמאס, מכה מונחתת
על ישבנה, "מהרי!" קורא, היא מנסה למהר בעיוורון עיניה.
ממשיכים לצעוד, נעליה מוטלות בשביל החצץ והיא כושלת וזועקת
מכאב על כול צעד, החצץ מכאיב לה, הקור מעיק עליה, מפונקת
שכמותה. לפתע הוא עוצר, והיא איתו, מניח על צווארה פעמון, "את
הפרה שלי, מהיום", היא מתכווצת מבפנים, איפה הבטחון העצמי שלה
כול השנים, איך שטן כמוהו מצליח להוריד אותה עד שדמעה נוספת
זולגת מעיניה. אוחז בזרועה בכוח, מושך אותה להמשיך לצעוד והיא
בשלה, נגררת אחריו, לא רוצה להדביק את קצב צעדיו. עכשיו הוא
כבר לא משחק, מפיל אותה על הרצפה בעזרת רגלו, מושך אותה בשיערה
אל עבר הבקתה הרעועה. אגרסיביות לשמה, היא זורקת כלפיו, הוא
מתעלם, היא רק נשמעת לו כמו זמזום מעצבן. הדרך נראית לה כמו
נצח, קול נעלי העור שלו נשמע לה כמו מתכת הפוגשת הסדן, בן
זונה. מטונף. הוא מוציא מכיס מכנסיו מפתח, הפעמון שעל צווארה
נרעד קלות, הוא מגחך, זה משעשע אותו. עכשיו יש באפה ריח של
טחב, מחנק, היא נופלת על הרצפה, מחפשת את הפינה שלה כמו כלב
מפוחד. הוא מסיר את כיסוי עיניה, הן מתקשות להתרגל לאור החזק
בבקתה. לאחר כמה שניות מתגלה לה ההפתעה. מיטה ענקית, כיסוי
סאטן שחור רך ונעים, הרצפה מלאה בנרות קטנים שדולקים, והוא
מצידו התרומם, וניגש לכבות את האור. על הרצפה רשום, אור על גבי
עץ "למלכה שלי, באושר עד אין קץ". היא מחייכת לעצמה, משאירה את
פני הפוקר עליה כמסכה, קוראת לו בשמו והוא זוחל על גחונו,
"שחרר אותי מן הכבלים", מפצירה בו. מושיט ידו, אך מהסס, המשחק
הזה נעים לו, הוא מרים אותה מן הרצפה, היא נאבקת בגופו החסון,
והוא רק מטיל אותה על המיטה, פושט את גרביוניה, אוחז בכפות
רגליה העדינות, נושק להן בחיבה, היא מתגרה, משמיעה אנחה, הבל
פיו על אצבעותיה מעוררת אותה, מוצץ כול אצבע בשקיקה, מתרכז
במלאכת המחשבת שלפניו. הוא מתענג כמוה, בעוד עיניו עצומות וידו
נשלחת לעבר שוקיה, ירכיה בעיסוי מלטף, מרגיש את חום גופה דרך
ורידיו ומתרגש. בעדינות עוטף שוב את דגדגנה עם אצבעו היחידה,
היא מתפרעת לו בחומרה. מניח את רגליה על כתפיו וצולל לתוכה,
לשונו מעסה אותה, את שפתיה, פרח התאווה שלה. נרעדת, גומרת והוא
מאושר. ידיה כואבות, גבה נשען עליהן וסימני חבל חורכים את
עורה. "כואב, שחרר אותי" ומבט מתחנן בעיניה. היא מתרוממת
למולו, והוא עוטף את גופה, הופך אותה, תופס בישבנה, מפסק את
רגליה בבעיטה קלה, היא נדרכת, מצפה לו. חודר אליה, היא רואה
כוכבים, ראשה מתערפל היא לא רגילה, זועקת בכעס והנאה, "אפס
קטן!", איברו זקור בין פלחי ישבנה, כעת דבר לא יסית אותו
מהעבודה. הוא מחדיר ומוציא וחוזר חלילה על גופה, מפלס דרכו דרך
נבכי נשמתה, וגומר, בעוצמה, דרך זרם שנראה אין סופי בעבורו
ועבורה. קורס לידה, משחרר אותה והיא מתקיפה. אוחזת בפטמותיו
מסובבת ומושכת, הוא נאנק, מתחנן, והיא צוחקת בפה מלא. לוקחת את
החבל, קושרת את איברו וביציו אחד לאחד, הכאב אצלו בלתי נמנע
ובלתי נסלח. כך הוא שרוע על המיטה, היא כעת מענגת אותו בליקוקי
אהבה. חיוך מתפשט על פניו. הפתעה.