השיחה. כמו בדיחה. לוחם אמיץ מחזיק קסדה. אבל כמה שהיא בודדה:
מאז עזב אותה חברה. הוא עומד ומשקלו על רגל אחת, סביבו ערב רב
ואני חולם על קת. כזו שנכנסת חזק בפרצוף, שלא מתירה אף מקום
לליטוף. והוא מעביר את המשקל- ומעבה את הקול, אני בוהה בחלל-
וחושב על הכל: על המילה חלל ואיזה תהום היא משאירה, ועל אותה
חברה שתשאר לה רק חלקה. והשיחה מסתיימת- נהמה מתנגנת:
רכבים מונעים. מכבים פנסים. נראים טוב: צבעים, נשקים עם נקודות
אדומות- סופרים כדורים, נהנים ממבטי הבנות.
חוזר לעצמי כשעולים לרכבים, רק עכשיו מבין את המילים: השיחה
כללה, גם צוואה- "לתפקד כראוי, אנחנו במלחמה".
חשוך. רועש, מואזין, מוקש.
זיקוקי די נור, ריחות של כיעור
(קיבינימט- שיגמר כבר הסיפור)
עוד פינה עוברת, וחצינו עוד רחוב
וצרור נשמע, "לא טוב, לא טוב".
לא פורקים. קדימות למבוקשים
כדורים שורקים, אבל אנחנו מוגנים.
הנהג כאילו רגוע, אבל בפנים הפיעפוע
מציב את חושיו, וכך גם רגליו,
חזק על הדוושות- והקסדה הבודדה חוטפת עוד חבטות.
"היכון-היכון" נשמעת הקריאה: ובלב, בבטן- מורגשת הקריעה.
אגרופים מכווצים, אישונים מוקטנים, רגל לא נשלטת נזרקת לכל
הכיוונים- עדיין לא, עדיין לא פורקים. שרירים באצבעות מתחילים
למחות, שריקות- יריות.
גל שוטף את בטני ומכווץ את הזרועות- (ילדה אל תדאגי, אני אוהב
לחיות)
קדימה, זה לא חדש, לוחש לעצמי בטבעיות- (אמא, אין חשש, עוד לא
תורי למות). נותן דיווח מקוטע מהמסוק- ואז ניתנת הפקודה:
לפרוק!
הדלת נפתחת בבעיטה חולנית, נשפכים החוצה כבורחים מביצה
טובענית: ריצה, נפילה, בוץ חלק, ברדק, חלון ראשון- חלון שני,
נשכבים צמוד, אחד על השני. "מדווחים סגור"- נפל הפור.
רוגע. שקט, אולי רק מדומה? שיט נחשפנו! מה נעשה? פיצפוצים
אדומים פוגעים בלבנים, משמיעים קולות של נחנקים. מפסיקים.
מחכים להפעלה ואוטמים את האוזניים, כמו קללה שלא יודעים מתי
תשפיע ובינתיים:
בום, עשן, סירחון, פיתות ואורז עם בשר- המון. רעב-ואוהב ממשיך
לחדר השני, נרגע רק בצעקת ה"נקי".

חלודה. חלודה בודדה. חלודה בודדה אבודה. חלודה בודדה אבודה ללא
אהבה.  ההרגל הוא לא שמן, ואנחנו לא מחלידים, אנדרנלין תודה-
לך אנו חבים.