אתה בטח לא זוכר כבר מה זה, כי עכשיו אתה מפורסם. אני רק עדיין
מקווה שההצלחה לא משנה אותך כמו שנרקומן משתנה מסם. אבל כל כך
קשה לי... מההתחלה ועד הסוף, הכל כל כך חשוך ואין פה מסביב
לאש, ואין לעקוף, לא ידעתי שאנשים יכולים לרדת כל כך נמוך...
אני מרגישה כמו דף שניסו לצייר עליו ולא הלך- אז הוא מוצא את
עצמו זרוק מעוך, מתפזרת מתאדה כמו חלב שפוך, אתה כבר גר לבד,
אנשים לא PUTTING YOU DOWN כל הזמן, הם אטומים וחטטניים...
תתפלא - אפשרי ומסוכן. אתה בוחר את החברים זה לא מברירת מחדל,
אתה האחרון שתרגיש לבד בקהל, שאין ברירה - מסתדרים עם מה שיש
וזה לא קל, בגרון תמיד יושב סלע כבד משקל. ואולי זה פשוט אופי?
יש בי בדידות טהורה - ללא דופי, לא מוצאת טעם לחיים, לא רואה
את היופי... להתעורר מסיוטים של לילה לסיוטים של יום-יום, רק
סבל וקושי... כל כך שונה, כל כך אחרת - לא מיוחדת - מיותרת!
וכלום לא מסתדר שום חלק לא מתאים במסגרת. ואין ים לבחור בו את
הדג האהוב עליך, יש שלולית - והיא כולה מלאה בדגי זהב שהם בעצם
פירנות ואני כל כך רוצה להאמין - מכריחה את עצמי, מתעלמת
מהסירנות. כי לא רוצה ולא יכולה, ולא צריכה, אז מי בעצם אמר
שאני מוכרחה? אולי אם אוותר יהיה לי קצת יותר שקט, קצת פחות
תוכחה? סוף סוף קצת חום קצת שיכחה?... אולי הכל ב'אחרי' נראה
אחרת? ואולי לא - אין לי שום הוכחה... אבל אני חייבת אחרת!
פשוט מוכרחה, להפסיק להרגיש שעם הגב לקיר אני מרוחה! כי אצלי
הקיר הוא סמל לסוף לא לתמיכה, ולא מסוגלת להבטיח שאראה את 17,
לא מצליחה... אפילו את השקיעה הבאה לא מבטיחה, והבדידות - כל
פעם מחדש את עצמה מנציחה, חסרת מנוחה. דמעות זולגות כמו נהר
ואין מחר, רק סבל ועצב מוצהר והפער... שמורגש חד כמו תער,
סוגרת אחד ופותחת עוד חושבת שאולי הפעם זה יהיה פחות מלוכלך -
שיהיה נקי ופשוט כמו הסהר. אבל אני כבר למדתי, 16 מדורי גיהנום
אני עברתי. עם נפש סוערת ולשון בוערת, בצ'יק את עצמך את
גומרת... שילכו להזדיין, אומרים שחברים נמדדים בשעת צרה, אבל
אותם החברים הביאו לי את כל הרע! הכניסו אותי מלכתחילה למרה
השחורה. וכשכל כך הרבה מים מקיפים אותך זה קשה להחזיק את הראש
למעלה, כל כך רוצה רק להמשיך הלאה... כי ייאוש וכעס ועצב וכאב
- זה אוכל אותך, הורס אותך, גומר אותך, שובר אותך, ונמאס להיות
כועסת, ונמאס להיות עצובה ואכולה, ונמאס להיות הרוסה וגמורה
ושבורה! אבל אין אין אין לאן לנדוד, ואין להחליף ואין למעוד,
כי מהתחתית יש עוד למטה, ואתה מתפלל שלא - אבל את הנפילה אתה
תשרוד, לא זה מה שיגמור אותך... זה הם שיגרמו לך לרעוד,
שירוקנו אותך כמו קליפה בלי תוכן כמו סכין בלי חוד. וקשה וקר
וכל כך מנוכר, וארוך וכואב ולא נגמר, ושורף וגורף ומר, ומייאש
עד דמעות וכל כך מיותר, ולא מוביל לשום מקום ויש רק דבר אחד
שמותר - קיר אחרון ושקיעת שמש של מחר... וניסיתי, כל כך
ניסיתי, וכל כך מיציתי, ואני לא מתקרבת וזה מתרחק ולא משנה כמה
רציתי, כמה בכיתי, כמה עשיתי... עד שבסוף כבר לא היה כוח עוד
לסבול אחרי שכל כך נכוויתי. ואז האור בפנים כבה, נעלמה לה
התקווה, את מקומה תפסה תחושה מרה של אכזבה... ועיניים צורבות,
ודמעות חנוקות, דמעות שחונקות דמעות שהורגות, לא מנקות, תחושת
חושך מעניקות. ואני מבפנים התחננתי, צרחתי לעזרה, אבל האור
היחיד שראיתי בקצה המנהרה היה של הרכבת שבאה מולי בדהרה, עוברת
דרכי כמו רוח סערה, כי אני כבר לא מוחשית - עצם קיומי הפך
להשערה. כי אני הפכתי תמרות עשן וצללים, שרק הבדידות מצליחה
לתפוס ולהכות בהם כמו גלים. פרקים שלמים תמים ונשלמים, אבל
כלום לא סגור וכלום לא פתוח, ואני תקועה באמצע, נתונה לחסדי
הרוח. אבל די, זה נמאס כבר ומוצה ונטחן וכיסה ואבוד ואובדני,
וסופי וסופני... ויש כל כך הרבה תובנה - אבל אין תקנה, ואין
הבנה, ואין אוזן מאזינה ובמסלול שלי אין עוד תחנה, והם אומרים
שהחיים הם מתנה... אז קחו אותה בחזרה! כן, אני מבינה מה אני
עונה, בת 16 וכל כך שונה, ואני כבר מסוגלת רק להרס עצמי - יותר
לא תראו אותי בונה... אז קחו אותה ממני, את המתנה. או שאחזיר
אותה בכוח, יותר לא ממתינה. אין סיבה.  

אין לאן לברוח... אין יותר מנוח...