זה זמן מה, שאני מחכה,
ואת לא יודע כמה זה קשה,
לאחר שהשארת אותי פה בערפל,
איפה ליבך שאותי יחשמל,
והנה הנני כאן לאחר כל הבחורים,
את בשלך אך אני עדיין לא מתאים.

אמרת שאת רוצחת לבבות שבורים,
אך מכאן אני רואה, הכל מסכת שקרים,
פרצופים לבנים, מתים חיוורים,
אנחנו בסך הכל רק אנשים,
שמתים, ללא הרף,
מוות קשה ושורף.

אין לי כוח,
סתם לקום ולברוח,
ובכלל נשבר לי ממך,
אני כבר לא שבוי של כוחך,
מתמודד, ונשבר עם הזמן,
אבל האפשרויות שלי יותר פתוחות מכאן.

ואחרי כל זה ושאני עדיין כזה,
עם הזמן שמתקדם ואני לא משתנה,
וחושב שכדאי לעבור הלאה, מכאן,
אך שואל את עצמי לאן,
בראש אפשרויות יש מלא,
אך במציאות זה הרבה יותר קשה.

קבענו להיפגש במולר,
אבל ננטשתי שם, במקום בו הייתי אמור להיות משוחרר,
לא אשכח לך זאת לעולם,
אני כבר לא אהיה חופשי ומאושר אף פעם,
לא עד שלא שנגמר,
וזה צריך להיות במקום בו נפגשנו לראשונה, מולר.