יו יו יו יו!
איזה כיף!
יו!!!
איזה כיף!!!

איזה כיף פשוט לחיות. פשוט להיות קיים, איזה כיף זה! הדליקה
האמיתית הזאת, יותר טוב מאקסטזי, ומה יכול להיות יותר טוב מזה?
הרי באקסטזי אתה מרגיש הכי מאושר בעולם, כל התחושות האלה של
אהבה,ידידות, שמחה, אתה ממוקד, אתה יודע מה אתה רוצה, אפילו
אנשים מניאקים לא מטרידים אותך, שמחה מלאת חיים, אתה פשוט
מרוצה מעצמך.
כולך באהבה, בא לך לדבר עם כולם. לדבר, לדבר באמת, להשתתף
ולשתף בחוויות, איך אני מרגיש, איך את מרגישה, להבין. להבין
באמת מה איתך, לעזור, לעזור למי שצריך עזרה, במידת האפשר.
אהבה, איזה יופי!
והתחושות, או! התחושות הנפלאות האלו. מרגיש כמו פצצת אנרגיה
שפשוט מתפוצצת ללא הפסק. כל רגע הוא חדש, מה שהיה כבר נגמר.
עוד רגע חדש מגיע, ליהנות מהרגע הזה! הרגע הזה ממש!
איזה כיף לחיות, להנות מהרגע, עכשיו! עכשיו אני חי.
נושם נשימה עמוקה... מתמלא; הו מתמלא! איזה אוויר! איזו הרגשת
התעלות מדהימה! כמה כיף לנשום! ולחשוב שאני בעצם עושה את זה כל
הזמן!!!
והמיקוד, אח, המיקוד הזה, בתוך ים של רעש ובלאגן, מרגיש נפלא,
ולא כמו שאתה מסטול ומרגיש מרוחק מכל מה שקורה סביבך, לא לא,
ההיפך! נהפוך הוא - אתה שם בפנים, בתוך כל הרעש, בתוך כל
הבלאגן, נוסע לך בכביש המהיר, ים של תנועה, מנווט במהירות בין
כל האנשים והברנשים, קולט ופועל כמעט או ממש בו-זמנית, הרמוניה
מושלמת, אח! התחושות האלו, מחליקות והולכות, או! תזהר שלא
להימשך יותר מדי, לא לא! הכל בא והכל הולך, הכל עכשיו פה, ועוד
רגע כבר לא; אין דבר שחשוב יותר ממשנהו.
אח, התחושות האלו מעיפות את המוח לרמת סופר ממוקד; יא אללה;
המיקוד הזה, כל כך יעיל שזה ממש ממש ממיש.
קולט את הבעיות, וישר - בום! הפתרון כבר מוכן לו שם, כאילו
מחכה רק לבעיה שתצוץ. דברים מסובכים לאין שיעור נראים פשוטים
כמו הנשימה הטבעית, הו!! הנשימה הטבעית - איזה יופי של דבר,
אתה אפילו לא מנסה, וכבר אתה נושם, פשוט ככה, מחובר לכל העולם,
כל חלק שבך מחובר למשהו אחר, כבר לא בטוח אם אני זה את או את
זה אני? איך זה שאני יודע בדיוק מה את רוצה? בטח בזכות המיקוד.
אח המיקוד! כל טוב עד שאני כבר קולט כל שינוי מינימלי בתווי
פנייך, את כל כך יפה, אני יודע שיש אנשים שלא יסכימו איתי, אבל
זה רק בגלל שהם לא רואים אותך באמת. הם פשוט רואים את מה שאמרו
להם לראות, גם לי וגם לך אמרו את זה, לכולנו בעצם וזה בסדר,
אנחנו פשוט בחרנו לראות את הדברים כמו שהם באמת.
זה כמו בפרסומות, קחי שתי פרסומות שונות, למשל של אבקת כביסה.
כל פרסומת מראה לי אנשים שאומרים שהם השתמשו בהמון סוגי אבקות.
אבל האבקה הספציפית הזאת היא שעושה את העבודה.אז אנחנו פשוט
מביטים אל מעבר לזה, ויודעים שהאבקה שלנו היא האבקה היא טובה
בשבילנו... זאת אומרת שהאבקה שלי - הכי טובה בשבילי, והאבקה
שלך, הכי טובה בשבילך, אני לא יודע ולא מעניין אותי גם אם
האבקה שלך ושלי היא בעצם אותה אבקה, לא משנה לי באיזה סוג
תשתמשי - העיקר שתרגישי הכי טוב עם זה. וטוב לי שאנשים אחרים
משתמשים באבקות שונות, זה מלמד אותי דברים, דברים על העולם!

אח! העולם הזה; כזה גדול?! אפילו בנקודה הקטנה שלך שיש לך באף
אני מוצא עולמות שלמים, עולמות, בובה! עולמות מדהימים של מרקם,
של צבע, איך יש שם סערות ענקיות כשאת מושכת באף, איך מטאוריט
ענקי נוחת שם כשאת נוגעת באצבעותייך, ואצבעותייך -  אינעל
עולם! אצבעותיי בצמרמורות כשאני נוגע בך, הו, את.
נוסעים לנו בתנועה הכבדה הזאת, מרגישים קלילים כמו הרוח,
מרגישים חזקים כמו האדמה, מנווטים במהירות, זורמים כמו המים,
את קורנת אושר, קורנים מאושר כמו השמש. מסוגלים לקחת פסק זמן
מהכל, למצוא זמן לעצמי קצת, ליהנות מפשוט להיות.
יו! להיות! איזה כיף מדהים זה! להיות, פשוט להיות, כל כך ממוקד
בעובדת קיומי שזה פשוט נוכחות מחשמלת. כמה טעים זה מים.
איזו הרגשה טובה זו פשוט לקום בבוקר, וזהו, פשוט לקום בבוקר זו
ההרגשה הכי כיפית בעולם, עושר מלא.
ולפעול - פשוט לעשות דברים, כל דבר, זה פשוט כיף.
או לנוח, אח! איזה כיף זה לנוח, ככה לשבת או לשכב, להרפות את
כל השרירים, לתפוש את השלווה במהותה הדוממת. דממה, דממה, כמה
עמוקה הדממה! חשמל באויר! אנרגיות מתרוצצות, עפות ומעיפות מצד
לצד, מצד לצד. היקום כולו! דבר כמעט בלתי מתקבל על הדעת, רק
להבין את רעיון האינסוף הוא הישג פנומנלי.

תופעות העולם, איזה איש זקן אחד על הבוקר יום חמישי, ירדתי
לקנות מים וסיגרות מהחנות ליד הבית שלי, כולי בכיף של הכיף, בא
ככה כשיצאתי מהחנות, וביקש שלוק מים, נתתי לו. בטח שנתתי,
בנאדם צמא, לא ניתן לו מים?
ככה העולם עובד, תן, תקבל, זה לא קטע של רצונות האגו, לא שאפשר
לחשוב שאם ניתן למשל עשרים שקל לנזקק, אז בתמורה הוא יעשה משהו
בשבילי, לא לא, זה שפשוט איכשהו אם אתה נותן כשאתה יכול, אז
איכשהו אף פעם לא חסר לך כלום. זה לא שאני איזה מיליונר או
משהו כזה, לא לא, גם אי אפשר להוכיח או אפילו להדגים את זה,
אפשר באמת לומר שזו סתם אמונה תפלה, בקטע הזה אני, אני נותן כי
זה עושה לי טוב, נותן לי הרגשה טובה, אפילו יותר מסתם תחושה
נעימה, באותו הרגע שאני נותן זה עושה לי טוב, מקבל את התמורה
ישר, בפנים.
וזה הכי טוב שיש, להרגיש טוב בפנים זה הכי טוב שיש!
זה כל כך נעים אמנם. כל כך נעים. אבל התוספת של הטוב הזה, אולי
זו פשוט הידיעה שעשיתי מעשה טוב, פשוט שווה את הכל. ולתת, כמה
זה טוב לתת, אוי אוי אוי, כל כך כיף כל כך כיף. לתת מעצמי? זה
בכלל שיגעון! לתת את המאמץ, לתת את האוזן קשבת, להיות מחובר כל
כך לזה שזה ממש ענק. וזה גם מאתגר!

פתאום אני לומד דברים חדשים, מגיע למקומות מדהימים, למשל כשחבר
שלי מנגן, ואני מקשיב, קודם כל הוא נותן מעצמו, אפשר פשוט
להרגיש את כל הבנאדם דרך הנגינה והשירה, אני מקשיב כולי, וכך
איכשהו מתחבר אליו, מרגיש את מה שהוא מרגיש, וגם הוא מחובר,
שנינו פשוט הופכים למוסיקה, כבר לא שני בני אדם, אלא מוסיקה,
באותו הרגע מחוברים למשהו שנמצא מעבר להבנתי, אני לא יכול
להסביר את  זה, אלא רק להרגיש את זה, כשתחושת החיבור נעלמת
פשוט תחושת חיבור אחרת באה, כל הזמן כולי מחובר לכל דבר, זה
פשוט ככה, פתיחות מנטאלית ויושר עצמי מובילים אותי ישר לשם,
ממש אוטומטית, מין יציאה למחלף, ולא משנה איפה אתה, תמיד הוא
שם.
הרגשת בטן עמוקה אומרת לי איפה אני נמצא, תחושת הקלילות במוח
מעלה אותה אליה, יותר קליל. יותר ברור. ישר הדרך זורחת לפני,
קדימה צעד!
איזה כיף ללכת! אי אי אי, איזה כיף ללכת, פשוט ללכת, לא משנה
לאן אני הולך, לא משנה זה כיף ללכת, התפאורה משתנית, אני רואה
מה סביבי, מביט, נהנה... עושה חיים ונהנה לחיות, פשוט לחיות,
האמת האמיתית.
למה בעצם אני פה? למה באתי לעולם? אני יודע איך, השאלה היא
למה? מה בעצם גורם לי להיות חי? מה מניע אותי? ישר עולה מחשבה
של תכלית. איזושהיא מטרה שבשבילה אני פה, לא יודע אם יש מטרה
לזה בעצם.
הכי כיף זה כשאני חי את הרגע, זאת אומרת נהנה ממה שקורה עכשיו,
זה יכול להיות שמה שקורה הוא שאני רץ לי במדרונות ההרים, מרגיש
את התנגדות האויר, שומע את השריקה של הרוח, קץ כבר מהמומנטום
של הירידה, נושם את האויר הצח.
זה גם יכול להיות שאני פשוט יושב לי על המיטה, בוהה בקיר, נותן
לדמיון לראות כל מיני צורות, כל מיני צבעים, זה משתנה במהירות
הבזק, צריך להיות ממוקדים, דברים מטורפים רצים על המסך. זה
יכול להיות שאני יושב תקוע בפקק, בדיוק חזרנו מיום עבודה,
מסתכלים סביב על האנשים, כל מיני אנשים בכל מיני מכוניות
שונות, מעבירים צחוקים ובדיחות, מתקדמים לאט לאט...
יא אללה! כל האנשים האלו, מישהו צריך לעזור להם, צריך לעזור
להם להבין עד כמה זה טוב. עד כמה זה טוב פשוט לחיות.
איך זה שהם לא מבינים?
המון תשובות אפשריות עולות לי בראש. אולי כשהוא היה קטן אז
הכניסו לו לראש שבשביל להיות מאושר צריך שיהיה לך ככה וככה
דברים, ועד שלא תשיג אותם אסור לך להיות מאושר. הרי להיות
מאושר זה עניין טבעי, טבעי לחלוטין. תשב מספיק זמן, אפילו אל
תעשה כלום, תראה איך זה יבוא, אה! אתה צריך גם להפסיק לדאוג
ללא להיות מאושר, זאת אומרת להפסיק לחשוב ולהמציא עוד סיבות
למה לא טוב, כי כל זה בעצם בולשיט אחד גדול, באופן טבעי יש לכל
אחד בעיות, גם לי יש בעיות, גם להם גם להם וגם להם. זה פשוט
העניין פה, לפתור את הבעיות, אחרת מה נעשה? ברור שאחרת פשוט
היינו עושים משהו אחר, אבל בעצם הבעיות הן הדרך של היקום לגרום
לך לטפל בעצמך, כדי שבאופן הטבעי שלך אתה תגלה את האושר.
קודם כל תפסיק להוריד את עצמך, ופשוט תנוח, מנטאלית זאת אומרת,
ותראה איך זה שלבד הטוב מגיע, ולא מאיזה מישהו שיתן לך את מה
שאתה חושב שאתה צריך, ולא מאיזה מאורע שיקרה שיעשה לך איזה
סוויץ' במוח ויהפוך אותך למאושר, כל זה לא יכול לקרות באמת. מה
שקורה הוא שאתה מתחיל להרגיש טוב בפנים. להרגיש כל כך טוב עד
שאתה פשוט חושב על הבעיות שלך ורואה איך הן לא באמת מכריחות
אותך להיות אומלל. מי שעד אז הכריח אותך להיות אומלל זה אתה.
כמובן שכשהיית קטן לא יכולת כי האמנת לכל מה שאמרו לך, אבל
לפחות עכשיו, כשאתה גדול, צא ולמד!
לילדים קטנים עדיין יש את האושר הטבעי, איכשהוא במרוצת הזמן
אנשים מאבדים את זה, אני מרגיש ממש בר מזל שלא איבדתי את זה אף
פעם. אולי זה הרגיש לי רחוק לפעמים, או אולי לא התייחסתי
לקיומו מרוב מחשבות כבדות, עד שהאושר נראה לי כמו חלום או
פנטזיה לא מציאותית בכלל. אבל למעשה ברגע שכן חזרתי לזה, הספיק
רק רגע אחד כדי להזכיר לי את האמת הזאת. אני אישית לעולם לא
אאבד את זה שוב, כי אני יודע שזה בלתי אפשרי.

יש פה בעולם שלנו אנשים משונים מאוד, אני לא יודע למה זה, אבל
משום מה הם בוחרים לא להיות מאושרים. למה? רובם ככולם עושים
זאת בגלל אותו חטא אחד. תאווה.
האנשים האלו שמזהמים את העולם ברמה שקשה לי לקלוט, עושים את זה
בגלל תאוות הכסף. לא מעניין אותם שאת עצמם הם הורגים. פשוט
הבחירה הלא נכונה שלהם גורמת להם להתנהג ככה, וכשבאיזשהו שלב
שהם רואים שזה לא עוזר, פשוט ממשיכים באותו חרטה בשביל לא
להשתנות, או בשביל שלא לרדת ב"רמת החיים" שלהם.
ממש רמת חיים, הרי אני יודע שכל עוד אני מרגיש טוב בפנים,
אפילו סתם לחיות בבקתת עץ קטנה יכול להיות בשבילי חלום, בעצם
לחיות בבקתת עץ קטנה זה באמת חלום, זה נראה לי כיף לא נורמלי,
יש גם את אלו שלמרות ההתנהגות הזאת הם מספיק חכמים כדי לדעת
שזו לא הדרך לחיות טוב, ועדיין ממשיכים באותה הטפשות. למה?
אני בעצם לא יודע למה, למה אנשים כשהם יודעים שהם טועים, לא
מודים בזה, אפילו לא בפני עצמם. מה הקטע הזה?
פתאום קלטתי שכשאני מחפש את האמת אני ישר מוצא אותה. ישר מולי,
פשוטה וכנה כמו שרק אמת יכולה להיות, וזה טוב לי, כי מאז
שהייתי קטן יש לי את המחשבה הזאת שאני מחפש את האמת.
נראה לי בגלל שאף פעם לא אהבתי לשחק אותה מישהו שאני לא, לא
אהבתי כנראה לא יודע מה, לנשק איזה דוד רחוק שאני בכלל לא
מכיר, ולהעמיד פנים שאני אוהב אותו, כי בכלל לא מכיר אותו!
ואיך יכולתי לאהוב אותו? עכשיו אני יודע שיכולתי, אבל בזמנו
פשוט לא ידעתי, והייתי בנאדם אחר, הייתי ילד, ילד חולמני, ילד
חמוד הייתי.
אז כנראה שכשאמא שלי אמרה לי: אריאל, זה דוד שלך! בטון כזה
שאומר שברור שאתה אוהב אותו, לא הבנתי. עכשיו אני יודע שבעצם
היא צדקה, וזה נכון, באמת אהבתי אותו, פשוט לא הייתי מחובר אז,
פשוט אם אתה יותר מדי מרוכז ברצונות האגו שלך, למשל בתור ילד
הייתי כל הזמן רוצה משחקים ואהבה מאמא ואבא, אז אתה כבר לא שם
לב לדברים שקורים סביבך, דברים שאם תשים לב, אתה יכול להשתנות
מן הקצה עד לקצה בעניין של מחשבה. אבל הייתי ילד, ואז כנראה
שחשבתי בליבי שאם אמא אומרת אז אמא יודעת, אז למה אני לא רוצה
לנשק את הדוד? הרי אין מצב שאמא טועה!
אז גמרתי אומר בליבי למצוא את האמת.

כנראה שמאז היו עוד מקרים כאלו, או דומים או קצת שונים, שגם
בהם אני לא הבנתי איך זה שמה שאני אמור לעשות ומה שאני אמור
לומר ומה שאני אמור להרגיש, לא קורה! איך זה? מהי האמת במצב
הזה? מי בעצם יודע?
למשל, קבוצת חברים שמעבירה צחוקים ביניהם, אז יש אחד, נגיד
אני, שזורק בדיחה דווקא לא כל כך מצחיקה, אז החבר'ה צוחקים בכל
זאת, כדי להביע אהבה, כדי להביע חברות, אז מה אם זה לא כל כך
מצחיק; לפחות זה קצת מצחיק.
אז בתור ילד או אפילו נער, לא הבנתי למה זה מרגיש לא בסדר.
עכשיו אני יודע שזה בגלל שלא הייתי מחובר, לכן לא הרגשתי חלק
מהאווירה, לכן הרגשתי שזה לא בסדר. למרות שלמעשה, אפשר לומר
שאם זה לא מצחיק, אז אל תצחקו! אבל בעצם כשאני באווירה של
צחוקים אז גם משהו לא כל כך מצחיק מצחיק אותי ואני צוחק, אז
כנראה שכשצחקו מהבדיחה שלי אני התמלאתי מודעות עצמית, וחוסר
הבטחון וחוסר תחושת ה"יחדיו" שלי גרמו לי להרגיש לא שלם עם זה
שלא הצלחתי לתת בדיחה קורעת.
כן כן. זה מצחיק אותי לראות עד כמה הסרטים שלי גרמו לי לראות
דברים בצורה מעוותת, וזה מעורר בי סקרנות בקשר לאיזה סרטים
כאלה עדיין יש בי, ובטוח יש, בטח בעוד שנה אני אסתכל אחורה על
עכשיו ואצחק מאיזה משהו שכרגע אני מקבל כעובדה.
אז בכל מקרה הדברים האלו (הקטע עם הדוד הוא מומצא באופן
עקרוני, אבל יכול להיות שזה קרה...) גרמו לי לחזור על המשפט
בראש: "אני מחפש את האמת". ופשוט מפני שהאמת זה הדבר הכי טהור
ועליון ויכול להיות, אז זה נהיה המטרה שלי בחיים. ובכל מצב
כיום העניין השולט הוא מציאת האמת.