דניאלה טסה לאילת למסיבת הרווקות של הדר.
התלבטתי האם להעביר את סוף השבוע לבד בבית, בכיף, בשקט עד
שדניאלה תחזור, או להזמין את החבר'ה לאיזו מסיבת גברים פרועה.

משהו כמו שהיינו עושים פעם. בימי התיכון שלא ישובו עוד.
בסוף החלטתי להזמין את אלעד ונטע.
הם הגיעו בסביבות השעה 22:30.
ישבנו שלושתנו בסלון.
הקראתי להם את שמות הסרטים שהיו לי.
נטע בחרה ב"רב מכר לרצח", איזה מותחן זול שקיבלתי במתנה אפילו
לא זוכר ממי.
עוד קודם לכן הזמנו פיצה.
פטפטנו, כדי להעביר את הזמן עד שהפיצה תגיע.
אלעד סיפר שנמאס לו מהעבודה בחברת השמירה והגיע הזמן שילמד
משהו מועיל.
"שמעתי על קורס אינטרנט ווב-מאסטר, ויש לזה ביקוש עכשיו
בהיי-טק...
את תוכניותיו לעתיד של אלעד פילח צלצול הטלפון.

סמדר טלמור מהמערכת התקשרה לספר שהיה כנראה פיגוע בדיסקוטק
בדולפינריום ושבלסי מבקש שאני אסע לשם מהר.
זינקתי על האופנוע והתחלתי לדהור לכיוון ת"א.
שום דבר בעולם, גם לא שירות של שלוש שנים בצה"ל, מהם שנתיים
וחצי בלבנון, לא יכול היה לחשל ולהכין אותי לקראת אותו ערב שבת
ה-1 בינוי 2001.

הגעתי כבר ממש קרוב לדולפינריום אבל המשטרה מנעה ממני לעבור את
המחסום.
שוטר לחוץ ומיוזע צרח עלי שאתרחק לפני שהוא עוצר אותי.
ב-15 דקות האחרונות הייתי על האופנוע. לא הייתי ממש מעודכן.
התכונה האדירה של ניידות מד"א והמשטרה וההתנהגות של השוטר לא
השאירה מקום לספק.

עצרתי לייד ניידת משטרה, מנסה לחינם להיכנס לזירת הפיגוע בעזרת
תעודת עיתונאי.
"הזירה סגורה גם לעיתונאים... יש שם בלאגן גדול... צריך רופאים
וחובשים לא עיתונאים" אמרה לי שוטרת מבועטת.
שליח של פיצה על אופנוע נעצר לידי.
למרות הקסדה הבנתי שגם הוא צריך לחצות איכשהו את מחסומי
המשטרה.
שאלתי אותו אם יש לו רעיון.
"רק אם יש לך ביצים" הוא ענה לי.
"אחריך" השבתי לו והנעתי את האופנוע כדי שיבין שאני רציני.

תוך כדי נסיעה מהירה אחרי השליח של הפיצה בסמטאות הצרות באזור,
נזכרתי שגם אני הזמנתי הערב פיצה.
אלעד ונטע... תמונות הערב ההזוי הזה רצו במוחי במהירות בשחור
ולבן.
על העדר הצבע במחשבות יפצה אותי הבמאי של הערב בהרבה צבע
אדום.

פתאום אני מבחין שאני נוסע בתוך חצר של בית פרטי על הדשא
המטופח של משפחה תל-אביבית שישבה בחוץ ונדהמה לראות שני
אפנוענים חוצים את חצר ביתם בהפתעה.
הטלויזיה שדלקה בחצר הכינה אותי לקראת הבאות.
"פיגוע קשה... עשרות הרוגים... מאות פצועים... אמר המגיש
בטלויזיה.

הגעתי לזירת הפיגוע.
הצטערתי שביקשתי להגיע כ"כ מהר.
הצטערתי שאני עיתונאי.
הצטערתי שאני בן אדם.
הצטערתי שאני יכול להרגיש.

כשלימדו אותי בקורס העיתונאים של "קול ישראל" להגיע מייד, מהר,
בכל דרך וזמן ובעיתוי למקום שבו אני צריך להיות, ודאי לא לקחו
בחשבון שלפעמים, כתבים נשלחים לגיהינום.

גופות מרוטשות בכל עבר.
דם ניגר אל האדמה שבערה כאן קודם ותמשיך לבעור עוד שנים
ארוכות.
חלקי גופות של ילדים שכבר אינם עוד בחיים.
צעקות. כן, אני זוכר את הצעקות.
לא צעקות של כאב או של שבר. אלו היו צעקות טהורות, נקיות,
תמימות. צעקות של שאלה.
למה? שאלו המתים והפצועים. פשוט למה, שאלו גם אלו שיצאו ללא
שריטה.
למה? שאלתי גם אני.

מהמערכת כבר התקשרו לברר למה אני לא משדר, לא יכולתי. זה היה
חזק ממני.
אני לא יכול לשדר אמרתי למפיקה וברקע שמעתי שעדי מאירי, כתבת
המשטרה בת"א כבר משדרת.

ניידת השידור נעמדה ליד מסגד חסן-בק. לקחתי את המיקרופון
האל-חוטי והלכתי לחפש את עדי.
כמה דקות של נצח חלפו עד שמצאתי אותה.

חזרתי לניידת השידור והרגשתי שאני מתחיל לחזור לעצמי.
לקחתי את המיקרופון וניגשתי לקבוצת נערים שישבה ליד ניידת
השידור.
התקשרתי להפקה בי-ם וביקשתי שיכניסו אותי לשידור.

הייתי צריך לדבר עם מישהו. גם הנערים והנערות שהיו שם היו
צריכים.
דיברנו על מה שקרה. אחת הנערות חיפשה את בת דודתה שיצאה לבלות
בדיסקוטק. היא חשבה שאולי תצליח למצוא אותה מעל גלי העתר.
השידור שלי הסתיים.

בלסי התקשר וביקש שאסע לאבו כביר.
שם הספיקו עובדי המכון הפתולוגי לכסות את הגדר ההיקפית בבד
יוטה ירוק. כדי לתת למשפחות כמה שיותר פרטיות.
היינו שם כל כלי התקשורת. אף מערכת לא יכולה להרשות לעצמה
להפסיד את התמונות או את קולות השבר של המשפחות שקיבלו את
הבשורה הקשה מכל.

הפיגוע בדולפינריום לא היה הראשון אבל הוא היה הראשון בשבילי.
זו לא קלישאה. חיי באמת מתחלקים ללפני ואחרי.
מאז ועד היום, ליוויתי 122 אזרחים וחיילים בדרכם האחרונה.
אתם קולטים את זה?
בגיל 30, הספקתי להיות ב-122 הלוויות. כולן ב-4 השנים
האחרונות.
די עם זה.
אני כבר לא יכול. בכל פעם משהו ממני הולך ולא שב.

כי כולנו

כן כולנו

כולנו רקמה אנושית אחת חיה

ואם אחד מאיתנו

הולך מעימנו

משהו מת בנו

משהו נשאר איתו .