והבוקר הזה סימן בשבילי את ההתחלה של הסוף.
התעוררתי לתוך צללים של עוד בוקר חורפי וידעתי, שאתה כבר אינך.

הפרידה נעשתה אתמול כמו שהיא נעשתה פעמים רבות לפני, רק שהפעם
עזבת באמת. אני זוכרת שנכנסת לחדר בזהירות מבוקרת ובחן של פיל
בחנות חרסינה ווידאת שעינייך נעוצות בקירות ולא בי. הרגשתי את
הלחיים שלי מאדימות ומתלהטות רק מעצם המחשבה שפעם הכול היה
שונה ואחרת; פעם אני הייתי נכנסת לחדר שלך, פעם אני הייתי זאת
שמנסה בקיטשיות מחרידה לביים לנו "הפי אנדינג"...

אתה היית זה שאמר לי פעם שלא כל הסופים חייבים להיות יפים,
ושאני חייבת להפסיק לכפות את תפיסת העולם האופורית שלי על
אנשים אחרים. אה כן, ושכדאי שאני אקח את הקשת בענן שלי ואדחוף
אותה לתחת כי גם ככה אתה עיוור צבעים...

איך שהקשר הביזארי הזה צילק את שנינו אני מתחילה לעכל רק
עכשיו. הדמעות שלי מלוחות, מסתבר, והן טורחות להסכים איתי במאת
האחוזים שאני חסרת אונים לגמרי אל מול אפאתיות. אפילו לא היית
צריך לטרוח ולהתאכזר אליי כל הפעמים האלה, פצעת בשתיקות,
במבטים, ובפעמים ההן שרפרפת עליי במגע מזדמן. גרמת לי לחשוב
פעמיים על המושגים שלי לאהבה ולמה לעזאזל אני תמיד מתעקשת
לאהוב את הדשא של השכן ולהזניח את שלי.
לא הייתה לך זכות לשאול אותי איך אני מרגישה, לדבר אליי
באדיבות שכזאת, להרעיף עליי שבחים. הקשית עליי לשנוא אותך,
לגרש אותך, למחוק אותך כמו שאני נמחקתי.
הילדה הזאת האמינה פעם שהכול מסתדר כי זה חייב! כי אין אחרת,
ועכשיו, בתוך הכאוס הרגשי הזה, אני מנסה להציל את מה שנשאר
ממנה. כי הילדה גססה כל אותו ערב בתוך מאפרה מלאה, מתפללת לכל
כוח עליון רק שיפסיק לכאוב.

היא שכחה לרגע שהיא אתיאיסטית.