קום כבר!!!

הוא שמע את הצעקה הזאת כמו מרחוק, למרות למעשה היא נשמעה בתוך
ראשו שלו.
'אבל כל כך כיפפפפף לי להישאר ככה בתוך המיטה...  להתגלגל מצד
לצד, לדמיין מקומות רחוקים, נופים מדהימים, בחורות
משגעות...'.

קום כבר!!! הפעם היה זה השעון, שבדרכו שלו לא ויתר. "זה הזמן
לקום" כאילו לחש:
"ישנם דברים לעשות! הזמן אינו עוצר! קום! תישן אחר כך! ישנת
מספיק!".

איזה שעון נודניק. למרות שהוא צודק, אני יודע, אם עכשיו אשאר
לישון, אחר כך אצטער על זה...
רק עוד כמה דקות, רק אסיים את הפנטזיה הזאת, "לדעתי כולכם
יכולים ללכת הביתה" (אני מלך נדיב והנתינים שלי נשארים לצידי
בעודי נלחם בדרקון.)
"זה בסדר, עמוס - לך לאישתך, היא הכינה לך את האוכל האהוב
עליך. דויד - הבן שלך מחכה שתלמד אותו להטיס עפיפון." (אני מלך
כל כך טוב, שאני מכיר את כולם ויודע עליהם הכל.)
רק המלכה היפהפיה הזאת, כוסית עולמית בעלת נשמה טהורה (בטח יש
כאלה...) נשארת לידי, לאחר ששלחתי את העם לביתו, אני והיא
נלחמים יד ביד, זאת אומרת בשיתוף פעולה, מביסים את הדרקון,
ובמקום להרוג אותו, הופכים אותו לאסיר תודה לאחר שבמבט חודר
התבוננתי לתוך נשמתו והבנתי מה בעצם גרם לו להיות כזה רשע.
ואז שידרתי לו מסר עמוק מתוך לבי, מסר של האהבה האינסופית.
למעשה לא אני עשיתי זאת, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו שזרם לתוכי
באותו רגע מכריע, ודיבר את דברו דרכי. הדרקון מאז עזר לכל מי
שפגש והגיע להארה, בעוד אני ומלכתי חיינו בממלכה המשגשגת שלנו
בשלום ואהבה, וסקס בנזונה.
"קום!!!" אני צועק לעצמי. "קום!!!" אני צועק באמת.
כנראה שהשוק מלשמוע את עצמי אשכרה צועק עשה משהו, מפני שאז
באמת הרמתי את גופי העליון מהכרית, התבוננתי סביבי בחדרי
הנחמד, לא ממש ממלכה, אבל עדיין נחמד, "אופ אופ אופף" לא בא לי
לקום.
אני פשוט רוצה להשאר פה בעולם הפנטזיות. בעצם אני חייב לקום רק
בעוד שעתיים. כדי ללכת לעבודה. אסור לי לאחר עוד פעם.
אבל רציתי לעשות קצת מדיטציה, קצת יוגה, קצת כושר... אולי
לכתוב קצת...
דברים שנותנים לי למעשה סיפוק אלוהי ממש.
אבל אין לי כוח לקום. אולי עוד פנטזיה אחת עלי ועל איזה כוסית
מפגישים מבט ברחוב, או באיזה בר. בעצם נדלג על זה ונגיע ישר
לחדר.
"קום!!!" השעון נזכר בכוחו האמיתי.
טוב, אז נכוון אותו לעוד שעה.