בפעם הראשונה שהתמסטלנו, רצתי ערומה עם גלימה על הראש וצעקתי
לעבר הים שאני סופרמן.
אבל אני לא סופרמן. סופרמן לא היה נותן לאחרים להחליט בשבילו.
אני כן.
כולם יודעים מה טוב בשבילי: האחיות, ההורים, החברים ואפילו
הוא. אפילו הוא בטוח שהוא יודע יותר טוב ממני מה אני רוצה ומה
אני צריכה.
כשהוא לא עסוק בלהחליט בשבילי, הוא פושט את הגלימה וחוזר
הביתה, אליה.
הוא אוכל איתה, אבל רעב למגעי.
הוא שוכב איתה, אבל חושק בי.
הוא נרדם איתה, אבל חולם אותי.
זה בטח די מעייף לחיות חיים כפולים, אפילו אם אתה סופרמן.