לחיצה אחת על הכפתור, והמוזיקה ממלאת את החדר. עוד לחיצה, הפעם
על המתג שעל הקיר, והאור נעלם. היא עומדת במרכז החדר, מסתובבת
סביב עצמה וידיה פרושות לצדדים, צועקת את מילות השיר. הכול,
בשביל להשכיח את העובדה שהוא מאחר. בעיניים עצומות היא שולחת
יד לכיס, מפשפשת בו ומוצאת מצת וקופסת סיגריות. שולפת אחת
בזהירות ומחזירה את הקופסה לכיס.
לחיצה אחת, ולהבה בודדת מאירה את פניה החיוורות. מכיסה את
הסיגריה לפה, מדליקה אותה. עשן רעיל ממלא את ריאותיה, והיא
מחייכת לעצמה.
לפתע, החיוך נעלם. היא מדליקה שוב את המצת, מקרבת את הלהבה
החלושה לשעון שעל ידה השמאלית. "כבר מאוחר," היא לוחשת, "איפה
הוא? הוא אמור היה להגיע כבר." המצת מוחזר לכיס, והיא ממשיכה
להסתובב סביב עצמה. עיניה עצומות והיא שואפת שוב ושוב את העשן
האפור, האפר נופל על שמלתה השחורה, ולה לא אכפת.
את בדל הסיגריה היא זורקת על הרצפה הקרה, ומגששת את דרכה אל
דלת החדר, ולבסוף יוצאת למסדרון. האור ששכחה לכבות טרם כניסתה
לחדר מסנוור את עיניה. היא מביטה שוב בשעון, ונבהלת. עברו כבר
יותר משלושים דקות מהשעה שקבעו בה, והוא לא הגיע. עיניה
מתרגלות לאור והיא חדלה מלמצמץ, ובצעד בטוח היא מתקדמת לסלון
ביתה.
"איפה אתה?" היא אומרת, נזכרת שהוא נוהג להסתתר בין צללי
הרהיטים והקירות ולהפתיע אותה. "אני יודעת שאתה כאן!" היא
קוראת, לאחר שלא קיבלה תשובה על שאלתה.
מתיישבת על הספה ומחכה. משלבת את רגליה היחפות, מתעלמת מתחושת
הקור. הרי אדונה ביקש שתלבש את שמלתה השחורה והקצרה, למרות
שקר. רק את שמלתה השחורה והקצרה, ותו לא. מביטה שוב בשעון.
"ואולי, אתה לא כאן," היא לוחשת, ודמעה בודדת זולגת על לחייה.
לעולם לא איחר אדונה ביותר משלושים דקות, והנה - ארבעים וחמש
דקות כבר עברו מהשעה שבה אמור היה להופיע על מפתן ביתה. "אני,
אני לא בסדר." היא לוחשת, מוחה את דמעותיה, שזלגו בזו אחר זו
מעיניה התכולות. מוחה את דמעותיה, וקמה ממקום מושבה בו ישבה
בצייתנות, על אף שלא היה איש לציית לו.
"זה מבחן. אני בטוחה בכך זה מבחן," היא לוחשת לעצמה שוב ושוב,
ועוצמת עיניה. סומכת על אוזניה שיובילו אותה לחדר בו ביקש
אדונה שתחכה לו, עם מוזיקה דולקת ושמלה שחורה, קטנה, ותו לא.
"עמדי במקום." היא שומעת קול ממקום לא ידוע. את הקול לא מזהה,
אך מתוך אינסטינקט נעצרת. "תזרקי את מה שיש לך בכיס על הרצפה."
משהו בחיתוך המילים מזכיר לה את קולו של אדונה. את הסיגריות
שבכיסה היא מוציאה ביד רועדת, זורקת על הרצפה.
"תמשיכי ללכת לחדר." נשמע הקול, הפעם מכיוון אחר. היא מצייתת.
"על המיטה תמצאי אזיקים. תכבלי את הרגליים שלך לרגלי המיטה,
ותשכבי על בטנך. עשי זאת במהירות."
את דרכה למיטה היא מוצאת בקלות. גם את האזיקים. מתקשה בתחילה
לכבול עצמה למיטה, אך כאשר נזכרת בכך שצווה עליה למהר, מצליחה
גם בזאת. היא שוכבת על בטנה בדממה, מחכה בנשימה עצורה לפקודות
נוספות, למעשים נוספים.
ידיים חזקות אוחזות בידייה, כובלות אותה למיטה. התנגדות מצידה
לא נרשמת ותוך שניות מעטות היא נטולת יכולת תזוזה. צעדים לא
נשמעים, אולם תוך רגע קט, בצידו השני של החדר, נשמעת נקישה.
להבה קטנה, חלושה, נדלקת. הלהבה זזה, והיא עוקבת בעיניה אחר
תנועתה, ככל שהיא יכולה.
להבה גדולה יותר נדלקת, לצד הלהבה הקטנה. ריח של שעווה מתפשט
בחדר. האדם המסתורי הדליק נר, וכעת הוא מכבה בנשימה שקטה את
להבת המצת.
הנר מורם באוויר, מאיר פנים חיוורות ומסותתות. עיניים שחורות,
חלולות קמעה, וחיוך מרושע. הנר מורד חזרה, מאיר רדיוס קטן
סביבו ומגלה כלום פרט לצללית של דמות. דמות גבוהה, רזה.
"אדוני, באת אליי." היא לוחשת בהכרת תודה והקלה, ובתגובה נשמעת
לחיצה, והמוזיקה נכבית. משהו מונח כך שישען על הקיר. צליל מתכת
ועץ נפגשים עם בטון. "שקט," לוחש אדונה בקול תקיף. "את יודעת
מה השענתי על הקיר?"
"חרב?" היא עונה בחשש, וכאשר לא מקבלת אף תשובה, היא מנסה שוב.
"מגל?" היא שואלת, בחשש רב אף יותר.
"את לא רוצה לגלות," הוא לוחש, והרוע נוטף מכל מילה שהוא מוציא
מפיו. הוא מתקרב אליה, צעדיו לא נשמעים אך תנועת הנר מגלה לה
זאת. ביד בוטחת הוא פותח את רוכסן השמלה, ומתרחק שוב.
היא שומעת צליל שמזכיר לה תנועה מהירה של חפץ כלשהו באוויר,
תנועה מלאת תנופה, אך לפני שהיא מספיקה לנחש מה הונף בעוצמה
ובמהירות רבה, שוט נוחת על גבה.
"אמרתי לך רק שמלה שחורה וקטנה.".
עוד הצלפה.
"בלי שעונים."
הצלפה נוספת.
"בלי קופסאות סיגריות בכיסים."
הצלפה רביעית.
השוט פוגע שוב ושוב בגבה החשוף, והיא נאנקת קלות, ספק מכאב,
ספק מהנאה. אכן, אדונה הגיע.