אוף. איך יכולתי להיות כזה מפגר? איך?! הייתי חייב להרוס את
הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים. אבל למה? למה לא יכולתי להניח
לדברים כמו שהם.
בגללה. בגלל שאם לא הייתי אומר לה לא הייתי יכול לחיות עם
עצמי. לא שעכשיו כל כך טוב... עכשיו גרוע. נראה לי שאפילו יותר
גרוע מקודם.
כזה טיפש.

הכרתי את עומר בתחילת כיתה י'. היא הייתה ילדה חדשה בתיכון
שלנו ולמדה איתי בשיכבה. היא לא הייתה אחת שמסובבת את הראש,
אבל אף אחד בעולם לא יכול להגיד שהיא מכוערת. ואם מסתכלים עליה
ממש קולטים עד כמה הילדה הזו יפה.
יש לה שער חום בהיר, גלי כזה, שתמיד מריח כאילו הרגע היא יצאה
ממקלחת. יש לה עיניים, גם כן חומות, די קטנות כאלה, אבל קשה
להתעלם מהן... לא יודע למה.
בתחילת השנה היא הצטרפה אלינו לצופים, ואחרי חודש התחילה
להדריך קבוצת בנות לבד. אז זו הייתה הפעם הראשונה שדיברנו.
אני יכול לשחזר את השיחה הזו מילה במילה אבל אני לא אעשה את זה
כי זה ישמע מפגר.
סתם ראיתי אותה יושבת באחד מחדרי הפעילות, מכינה את פעולת
הפתיחה הראשונה שלה. שאלתי אם היא צריכה עזרה לצבוע את הפלקט
שהכינה ואז היא הרימה את ראשה וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא
חייכה אליי, חיוך ביישני כזה.
היא שמחה מאוד. היא אף פעם לא הייתה מוקפת חברות באותה תקופה.
כנראה בגלל שעדיין הייתה הילדה החדשה.
ואז, תוך כדי שאני צובע את הפלקט באופן כזה שרואים שבן צבע
אותו, התחלנו לדבר. שאלתי אותה מאיפה היא (תל אביב) ולמה עברה
לפה (הורים שהתגרשו) וקצת הרגשתי רע שהעלתי את זה אבל היא לא
הראתה שיש לה בעיה אז שיניתי נושא.
והיא סיפרה לי שהיא תמיד רצתה להיות בתנועת נוער ונראה לה כיף
כל ההווי פה של כולם עם כולם.
ואני סיפרתי לה שאני בצופים בערך מגיל אפס, שתמיד רציתי להיות
פה בגלל האחים הגדולים שלי שגם היו בצופים מאז ומתמיד.
ואז סיימנו להכין את הפעולה שלה והיא כבר הייתה צריכה ללכת, כי
החניכות שלה הגיעו.
יום למחרת ראיתי אותה בבית-הספר ודיברנו קצת בהפסקה על איזה
מקצועות היא לומדת (הסטוריה וביולוגיה), ועל עוד כל מני
שטויות.
מאז, כל פעם שראיתי אותה בצופים באופן קבוע כבר היינו עוזרים
אחד לשני בהכנת הפעולות שלנו. גם כמה פעמים כבר יצא לי להעביר
איתה איזושהי פעולה שהיא הייתה צריכה עזרה בה. החניכות שלה כל
פעם, באופן כל כך מתאים לחניכים, שאלו אם אנחנו חברים. חניכות
מציקות.
מתישהו גם החלפנו טלפונים והיינו נפגשים גם יותר בבית-הספר.

ככה יצא שעד אמצע י', בערך חודש ינואר, היא כבר היתה הידידה
הכי טובה שלי.
היינו נפגשים כל יום כמעט, ואם לא אז מדברים שעה בטלפון. היינו
לומדים ביחד למבחנים ועושים שיעורים.
והכי כיף היה לעשות איתה טיולים.
אני לא מדבר על טיולים בגולן - סתם טיולים באזור, בשכונה
ובפארקים ליד הבית. פעם אחת היא לקחה אותי לתל אביב והראתה לי
את הבית הישן שלה, ביקרנו את אבא שלה, ראינו סרט ואכלנו גלידה
למרות שהיה שיא הקור, אבל היא החליטה שאת הגלידה של "אייסברג"
אני חייב לטעום ולא משנה מה המזג אויר.
אז טעמתי.
היה נורא טעים.
פעם אחת עשינו את אחד מהטיולים האלה שלנו בפארק לא רחוק מהבית
שלי, והיינו עם כל כך הרבה מרץ שלא ידענו מאיפה בא לנו. תוך
כדי שאנחנו הולכים, ולפעמים טיפה רצים, הגענו למעין מסיבה
שהייתה בפארק. מסיבה עם די.ג'יי ומלא אנשים. הסברתי לה שלפעמים
אנשים עושים פה ארועים. אז היא הציעה שניכנס.
"אבל אנחנו לא מוזמנים..." אמרתי לה בטון של 'יופי גאון שאת
רוצה, אבל אי אפשר' שאני כל כך אוהב להתגרות בה איתו.
"בוא תראה איך אנחנו נכנסים בלי בעיות". לא ידעתי מה היא
מתכוונת לעשות, אבל גם אני הייתי במצב רוח שטותי, אז הסכמתי.
בסוף היא דיברה עם השומר ומכרה לו איזה סיפור שאנחנו כבר שעה
מנסים למצוא את המקום, והחננו את האוטו קילומטרים מפה,
ושאנחנו, כמו מפגרים, שכחנו את ההזמנות באוטו.
נראה לי שרק בגלל שהיא כזו חמודה ויש לה כושר הקסמה מדהים הוא
הכניס אותנו אבל מה 'כפת לי.
ואז, כל כך מרוצה מעצמה היא נתנה לי מבט כזה של 'איפה מחיאות
הכפיים?'
"יאללה תסתמי ובואי לרקוד".
"חשבתי שכבר בחיים לא תבקש".
ואז רקדנו איזה רבע שעה וכבר התעייפתי, אז שאלתי אותה אם בא לה
ללכת, וכאילו כדי לתמוך בי התחיל לרדת גשם, אבל לא סתם - גשם
גשם, כזה שמרטיב כאילו שפכו עלינו דליים של מים.
ואז באופן כל כך מתאים התחיל השיר "its raining man"...
"אתה משוגע?! בגשם ושיר כזה לא לרקוד? מה קרה? כבר התעייפת?
אתה לא בכושר?"
ואני המשוגע...
"את רוצה שנהיה חולים לגמרי?"
"יאללה אייל, קצת גשם מפחיד אותך?"
ואז הסתכלתי עליה והיא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
כולה רטובה עד שד עצמותיה, וכל השיער שלה פרוע ורטוב. איך
יכולתי לסרב?
ואז כדי להראות לה שכל הריקוד עד עכשיו היה בשבילי רק חימום
התחלתי להשתולל איתה שם, עד שגם כל השיער שלי היה פרוע ורטוב,
ולא ידעתי אם אני מזיע מרוב מאמץ או שאני רטוב כולי מהגשם.
בדרך הביתה כבר לא ירד גשם, אבל עוד זימזמנו את השיר, וריח
משכר של גשם היה בכל מקום. באנו ישר אליי כי הבית שלי היה
קרוב, והכנתי לשנינו קפה ושמתי בפנים כמה קוביות שוקולד. נורא
טעים.
אחר כך ליוויתי אותה הביתה.
מאז כמעט כל פעם שאנחנו יכולים אנחנו הולכים לרקוד בגשם
ומזמזמים שיר כלשהו שיתן לנו מרץ.
כבר יצא לנו להיות חולים בגלל זה, אבל זה שווה את זה.
כל כך שווה את זה.

איך אני מתגעגע לריקודים שלנו בגשם. ולטיולים.
אנחנו כבר לא עושים טיולים ולא רוקדים בגשם.
וכל זה בגללי. בגלל שאני מפגר.
כי אני מטומטם והייתי חייב להרוס את הידידות שלנו. בלי לחשוב
בכלל. בלי להבין שעדיף כמעט מכלום.

אחרי כל הריקודים האלה בגשם הגיע האביב וכמעט נגמרה השנה.
ואנחנו המשכנו לטייל. לפעמים היינו שוכחים את עצמנו ומגיעים עד
לים ברגל, וגם חוזרים ברגל.
ואז הגיע הקיץ. ואיתו מגיע המחנה הגדול של הצופים בקיץ. כל
החניכים יצאו, גם החניכות שלה וגם החניכים שלי.
ואז, ביום השני של המחנה באתי לבדוק איפה היא, כדי ללכת איתה
לאכול ארוחת ערב, ולא מצאתי אותה. אחרי איזה חצי שעה קלטתי
אותה יושבת בקצה של המחנה, מבודדת מכולם.
נבהלתי. לא הבנתי מה קרה לה שהיא הלכה הצידה, וכשבאתי ראיתי
שהיא בכתה. בכתה הרבה.
מה לא הייתי נותן כדי שתהיה שמחה ולא תבכה לעולם.
העיניים שלה היו כל כך עצובות באותן רגעים שכל כך רציתי לחבק
אותה...
התכופפתי אליה מבוהל מנסה לברר מה קרה לה...
"עומר! מה קרה לך? חיפשתי אותך כבר חצי שעה! מה קרה? מה עשו
לך?"
ואז היא הפנתה אליי את המבט שלה ודמעות חדשות התמלאו בעיניה.
"עומר בבקשה אל תבכי... ספרי לי, מה קרה? רק אל תבכי..."
אחרי חמש דקות בערך היא התחילה טיפה להתאושש.
"זה סתם... זה לא חשוב באמת... אני לא יודעת למה אני עושה מזה
סיפור..."
"מה קרה? מה הסיפור?"
"החניכות המפגרות שלי... זוכר את הפעולה שהכנו להן? זאת עם
הסיפורים והתלבושות?"
"בטח שאני זוכר, עבדנו עליה כל הלילה שלפני המחנה. אל תגידי לי
שהן הרסו הכל..."
"כן! לא יודעת מה נכנס בהן שהן פתאום החליטו להרוס את הפעולה.
הן קרעו את כל הספרים והתלבושות... הייתי בהלם... הן כל הזמן
הפריעו ואז קראו לחדר אוכל והן פשוט רצו משם ולא ידעתי מה
לעשות ו..."
עיניה התמלאו שוב בדמעות. חייכתי בהבנה.
"עומר... הן חניכות... הן יצורים אכזריים שלא ניתן להבין את
פעולותיהם..." ניסיתי לעודד אותה קצת עם חוש ההומור הלא כל כך
מפותח שלי.  "אין לך מה להתרגש..."
"אבל השקענו כל כך הרבה! וממש ניסיתי ו..."
עיניה התמלאו דמעות בפעם השלישית. כבר לא יכלתי יותר ופשוט
חיבקתי אותה וגם היא אותי.
"עומר, אסור לך להתרגש מהן... אני יודע שנורא השקענו אבל זו רק
פעולה. ואני בטוח שהן כבר מלאות ברגשות חרטה ונקיפות מצפון.
אני מכיר את החניכות שלך, הן חנוניות... בטח היה להן קצת יותר
מדי מרץ..." ניסיתי להרגיע אותה.
"הן צריכות לרקוד בגשם... זה עוזר..."
ואז ניתקתי את החיבוק להסתכל עליה והיא חייכה את החיוך היפה
שלה.
כל כך שמחתי שהצלחתי לעודד אותה...
אם היא הייתה בוכה עוד קצת אני לא יודע מה הייתי עושה.

ואז בין רחצות בים אחרי הטיולים הארוכים שלנו, לבין אכילת
אבטיח קר בלילה כשלא רצינו להרדם, נגמר הקיץ והתחילה כיתה
יא'.
כל השנה המשכנו להיות החברים הכי טובים בעולם. אמא שלי כבר
הכירה אותה ממש טוב עד שידעה בדיוק איזה סוג שניצלים היא הכי
אוהבת, ואמא שלה הכירה אותי גם כל כך טוב עד שידעה בדיוק איזה
עוגיות שלה אני הכי מעדיף - איך, למה וכמה.
כל הזמן הזה, עד אמצע כיתה יא', היה לי הכי טוב שבעולם. ולמה
שלא יהיה לי?
היינו החברים הכי טובים, בבית-הספר, בצופים ובכל שעות היום.
וכמובן שכשרק יכולנו יצאנו לרקוד בגשם.
היינו מתפלחים משיעורים ורצים ורוקדים בערך שעה, עד שהיינו
עייפים, רטובים ומרוצים.
לקראת סוף כיתה יא' קלטתי שאני מאוהב בה עד מעל הראש.

לפני זה חשבתי על זה, אבל אז הייתי חושב עד כמה שאני מגוחך,
שזו עומר, החברה הכי טובה שלי וזהו. אבל אז הייתי רואה בנים
מנסים להתחיל איתה, ולמרות שהיא אף פעם לא נענתה להם, קלטתי עד
כמה שאני מקנא מבפנים.
ואז הבנתי שאני מאוהב.
והרגע הזה, שבו הבנתי שאני מאוהב, הרס לי את החיים.
הפכתי להיות מוזר כזה. הסתכלתי עליה מנקודת מבט שונה לגמרי,
אבל לא הראתי לה את זה.
היינו ידידים כל כך טובים.
למה להרוס?
למה?
כי אני מפגר, זה למה.

ואז הסתיימה כיתה יא'. כל הבגרויות וכל הלחץ נרגע לחודשיים
שלושה... איזה יופי.
ואז ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו נוסעים לארצות הברית לכל
הקיץ. הייתי המום.
"כל הקיץ? אבל אני לא יכול, יש לי מחנה..." (בלב חשבתי שאני לא
יכול בלי עומר חדשיים שלמים), אבל אמא אמרה לי שהם יודעים, והם
תכננו את זה, כך שישר אחרי המחנה כולנו נוסעים ביחד.
כשאמרתי את זה לעומר חשבתי שאני רואה את עיניה מתמלאות דמעות
אבל אז היא חייכה, חיבקה אותי חזק ואמרה:
"תהנה, וחסר לך שאתה לא מביא לי מזכרת!"
שמחתי שלא גרמתי לה לבכות.
"ברור שאני אביא לך! מה את רוצה?"
"רק פסל חרות קטן... טוב?"
"את לא רוצה את המקורי הגדול? כי אני יכול לנסות..." צחקתי
איתה והיא צחקה.
עד המחנה בילינו כל דקה ביחד וגם במחנה עצמו.
בערב לפני שטסתי היא הייתה אצלי ועזרה לי לארוז.
ואז, כשהיא הייתה צריכה ללכת, היא חיבקה אותי חזק חזק,
וכשניתקנו את החיבוק ראיתי דמעה אצלה בעיניים. ואז חייכתי
אליה.
"אני לא עוזב, את יודעת, אני עוד מעט חוזר..."
"אני יודעת... אבל אייל, אתה חייב להבטיח לי דבר אחד".
"אמרתי לך שאני אביא לך את פסל החירות. נשבע! מבטיח!"
"לא זה, מפגר... אתה חייב להבטיח לי שתשמור על עצמך".
"עומר... זה אמריקה, לא עזה..."
ואז ראיתי את הדמעה זולגת לה מהעיניים וישר חיבקתי אותה, חושב
איזה אסון זה יכול להיות בשבילי אם זו הפעם האחרונה שאני רואה
אותה.
כל אותו קיץ כתבתי לה מכתבים ושלחתי לה גלויות, וגם דיברנו
בטלפון איזה שלוש פעמים והיא סיפרה לי שהיא תפסה קצת צבע בים.
"מה? את הולכת בלעדי?" שאלתי אותה בהתגרות.
"הלכתי עם שרון, בת דודה שלי. תרגע, אין לך מחליף".
אני חייב להודות שזה באמת הרגיע אותי...
כמה שהתגעגעתי אליה.

כשחזרתי, היא חכתה לי בשדה תעופה וישר רצתי אליה וחיבקתי אותה.
זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי. לראות אותה שוב.
מעכשיו הכל בסדר.
או שלא.

ככה עבר חודש, כיתה יב' התחילה, וכל יום הבנתי שאני מאוהב בה
יותר ויותר.
ואז הגעתי למצב שזה ממש הציק לי.
הרגשתי שאני חייב להגיד לה.
לא יודע למה.
הרגשתי שאם אני לא אגיד לה אני בחיים לא אסלח לעצמי.
נראה לי שהיה עדיף לשתוק.

באחת מההליכות שלנו הגענו שוב לפארק, איפה שהייתה לפני שנתיים
המסיבה שהתפלחנו אליה.
שוב ירד גשם ושוב רקדנו והיינו רטובים לגמרי. ממש נוסטלגיה.
אחרי חצי שעה התחלנו ללכת הביתה ספוגים לגמרי.
כל אותה הליכה לא הייתי מרוכז בכלל. והיא קלטה את זה.
"מה יש לך?"
"מה?"
"אתה לא שומע? אייל? אתה ממש מוזר היום. מה קורה?"
"עומר, אני צריך לדבר איתך".
שתיקה.
"אתה שוב נוסע לאמריקה? כי אם כן אני אשמח לאיזה פסל חירות
נוסף..." היא צחקה.
אני לא צחקתי.
"נו אייל, מה יש לך היום?"
"תקשיבי, עומר..."
"אני מקשיבה" היא אמרה את זה כאילו היא מנסה לחקות איזה
קצין...
"נו די, עומר... זה רציני..."
"מה אתה רציני פתאום?" היא שאלה כאילו שאני מספר בדיחה.
"את יכולה להיות רצינית שניה?" אמרתי את זה קצת יותר מדי
בתקיפות אני חושב...
"טוב, טוב, בסדר... אני רצינית" ובאמת הייתה רצינית. באמת
הייתי קצת תקיף.
"עומר..."
"מה?..."
"אמממ... אני חושב שאני אוהב אותך...  כאילו, יותר מידידה..."

שתיקה.
ואז היא הסתכלה עליי ואמרה:
"אייל... מאיפה זה בא פתאום?"
"זה לא פתאום עומר... אני מתבשל עם זה כבר כמה זמן ו..."
"תראה אייל, אתה הידיד הכי טוב שלי... אני הייתי מעדיפה שנשאר
ככה..."
"אה בסדר, אין בעיה".
"בטוח שבסדר, אייל? כי באמת טוב לי כמו שאנחנו..."
"ברור שבסדר. אל תהיי מצחיקה..."
איזה בסדר ואיזה נעליים.

אחר כך המשכנו לדבר כאילו הכל כרגיל.
כשחזרנו הביתה ליוויתי אותה לבית שלה והלכתי לבית שלי.
כלום לא בסדר.
הרגשתי כמו מפגר.
מה גרם לי לחשוב בכלל שהיא תרצה אותי? מה?
ואז הרגשתי שאני לא יכול לראות אותה. שאני לא מסוגל להסתכל לה
בעיניים. אוף.
בבית-הספר הלכתי בכיוונים שונים. כל פעם שראיתי אותה הייתי
הולך לצד השני ומסתלק מהמקום.
בצופים לא הייתי נשאר אחרי הפעולות שלי ולא בא לפני. תמיד
מיהרתי נורא כדי לא להתקל בה וכדי שלא נצטרך לדבר.
זה כאב לי מאוד. אבל היה לי קשה יותר לבוא ולדבר איתה.
אבל כמה שהתגעגעתי אליה. לפעמים הייתי רוצה שהיא פתאום תופיע
מולי. סתם כדי לראות אותה שוב. ממש התגעגעתי אליה. וידעתי שאני
מגוחך, כי היה לי ברור שאם אני רואה אותה אני ישר אתחמק ואברח.
אבל עדיין רציתי ולא רציתי לראות אותה.

ככה עברו חודשיים שלמים.
אין לי מושג איך במשך חודשיים יכולתי לא לדבר איתה, אבל עובדה
שהחזקתי מעמד. וכל יום התגעגעתי אליה יותר.
ואני חושב שהיא רצתה לראות אותי.
בהתחלה היא הייתה מתקשרת אליי אבל סיננתי אותה.
מדי פעם הייתי עונה ושואל מה נשמע והצטערתי שאני חייב לזוז
בדיוק...
אבל היא כבר הפסיקה להתקשר. שיערתי שהיא בטח כבר התגברה על
העניין. שלא ממש מזיז לה.
כבר הגיע חודש ינואר.
ואז שמתי לב שעברו שבועיים שלמים שלא הייתי צריך להתחמק ממנה.
לא בגלל שדיברנו והכל היה בסדר... אלא בגלל שפשוט לא ראיתי
אותה בשום מקום.
בהתחלה חשבתי שזה צרוף מקרים אבל אז קלטתי שהיא בכלל לא
בבית-הספר.
לא התאים לה להחסיר. בדרך כלל היא היתה באה גם כשהייתה חולה...
כזו חנונית...
ואז, לראשונה מזה חודשיים ממש חיפשתי אותה. אבל רק בבית-הספר.
לא יודע למה, אבל התחלתי ממש לדאוג.
אם קרה לה משהו?
אולי היא בבית חולים?
רק לראות אותה מחייכת וצוחקת עם חברות והייתי יכול להיות רגוע,
אבל היא לא הייתה בשום מקום.
ואז יום אחד חזרתי הביתה מבית-הספר, ירד גשם כבד וכמה צפוי
שדווקא אז שכחתי את המטרייה בבית.
אוף.
טוב, הלכתי לי בגשם הביתה, וכל הדרך חשבתי על כמה שהייתי רוצה
לרקוד איתה פה עכשיו בגשם.
כמו פעם.
להתפרע.
שתחייך.
ולהיות בטוח שהכל בסדר.

ואז, שנייה לפני שאני מוציא את המפתח מהכיס שלי אני קולט אותה,
יושבת ספוגה כאילו יצאה מאיזו שחייה לפני דקה, על המדרגות של
הבית שלי, והראש שלה מונח על הברכיים שלה, שעטופות בידיים
שלה.
"עומר?"
היא ישר קפצה, הרימה את הראש שלה וראיתי שהיא בכתה המון.
"הכל בסדר?"
שאלה מטומטמת בהתחשב בעובדה שהיא יושבת בגשם ואני רואה שהיא
בכתה.
"איך היית מסוגל?... פשוט תסביר לי איך היית מסוגל?"
היה כעס בקול שלה.
"מסוגל למה? מה עשיתי?" הרגשתי שאני יודע את התשובה.
"אתה היית הידיד הכי טוב שלי, אתה יודע? הכי טוב. ולך בכלל לא
היה אכפת. כנראה שזה היה סתם חד צדדי".
"אל תגידי את זה עומר... את יודעת מה הרגשתי..."
"אני יודעת יפה מאוד, אבל אני גם יודעת שזה היה הדבר היחיד
שממנו היה אכפת לך!"
"מה?..."
"לשניה, בכל ההתחמקויות האלה שלך ממני אי פעם חשבת עלי? על מה
שאני מרגישה? על איך זה בשבילי לאבד את החבר הכי טוב שלי? את
הבנאדם היחיד שיכלתי לדבר איתו?"
"עומר... אני לא חושב שאת מבינה כמה קשה היה לי להגיד לך את
זה..."
לא אהבתי לראות אותה בוכה, ולדעת שזה בגללי היה אפילו יותר
קשה, אבל הייתי חייב שהיא תבין.
"מה שאני לא מבינה זה איך אתה לא הבנת עד כמה אתה היית,
ועדיין, חשוב לי! איך פשוט הנחת לכל מה שהיה בינינו להעלם כי
לא רציתי יותר ממה שהיינו! איך? זה היה כלום בשבילך?"
"לא... נו... את יודעת שלא..."
רק שתפסיק לבכות.
"שקרן".
"למה את אומרת את זה?"
קצת כעסתי שהיא לא האמינה לי.
"כי אם זה היה באמת חשוב לך, אז לא היית זורק את מה שהיה לנו.
כי אם זה היה באמת חשוב לך, אז עדיין היה לי חבר לחלוק איתו את
כל מה שעובר עליי. תגיד לי את האמת - אתה בכלל חשבת עלי
בחודשיים האלה? ואני לא שואלת אם חשבת איך להתחמק ממני, אם
חשבת על איך אני מרגישה בלעדייך? התגעגעת אלי? התגעגעת
אלינו?"
זה היה כאילו היא קראה את מחשבותיי בחודשיים האחרונים. לא עברה
דקה שלא חשבתי עליה. ועלינו. לא עברה דקה שלא יכולתי להפסיק
להאשים את עצמי שהייתי כזה מפגר שהרסתי הכל.
וכמה שהתגעגעתי אליה.
רק לחבק אותה.
עוד ריקוד אחד בגשם.
רק עוד אחד.
וכל מה שיצא לי באותו רגע היה "עומר... תראי..."
אף פעם לא ראיתי אותה כל כך שבורה. כאילו פרצתי איזה סכר אצלה
בעיניים. ואפילו שירד גשם כבד יכולתי לדעת בדיוק כמה דמעות
יצאו לה מהעיניים החומות הכל כך יפות שלה. כל כך יפות.
כמה שהיא יפה.
"אני לא מאמינה שבאמת צדקתי. אתה שקרן. אני שונאת אותך".
ומיד הסתובבה והתחילה לרוץ משם.
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה לי דבר כזה חריף.
"עומר לא! את לא מבינה!..."
אבל היא כבר לא הייתה שם.
היא הלכה.
היא שונאת אותי.
נכנסתי הביתה כל כך רטוב שהשארתי אחרי בכל מקום שלוליות
ענקיות.
ולא היה לי אכפת.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שעבר עלי בעשר דקות האחרונות.
היא לא התגברה. היא בכתה. בגללי.
אני כזה זבל. איך עשיתי לה את זה? אני כזה אגואיסט! לדבר הכי
יקר שהיה לי בחיים גרמתי לבכות ולהתייסר כל כך.
גם אני שונא את עצמי.

ביום למחרת, אחרי שלא ישנתי כל הלילה, כי לא יכולתי להפסיק
לשחזר אותה בראש שלי אומרת לי שהיא שונאת אותי, הדבר הראשון
שעשיתי כשבאתי לבית-הספר היה לחפש אותה. אני חייב להגיד לה
שאני הכי מתגעגע אליה בעולם. שאני לא הפסקתי לחשוב עליה לדקה.
שהיא הדבר הכי חשוב לי בחיים.
והיא לא הייתה בשום מקום.
נכנסתי אפילו לשיעורים שלה והיא לא הייתה שם.
אפילו אזרתי אומץ והתקשרתי אליה ואמא שלה, שדי התפלאה לשמוע את
קולי, אמרה לי שהיא לא בבית. שהיא לא חזרה עדיין מבית-הספר.
איפה היא?
לא ידעתי שמות של חברות שלה.
הכרתי רק מישהי אחת.
בת דודה שלה שרון.
פגשתי אותה פעם בבית של עומר.
ביקשתי מאמא שלה את הטלפון שלה, בתרוץ שאני רוצה לשאול ממנה
איזה ספר שהיא סיפרה לי עליו.
קבעתי עם שרון להפגש באותו יום.
שרון הייתה הבנאדם היחיד שעומר דיברה איתו חוץ ממני, ואני משער
שבחודשיים האחרונים שרון הייתה הבנאדם היחיד שם בשבילה.
אמרתי לה שאני חייב לדעת מה קורה לעומר. שאני לא ראיתי אותה
בבית-הספר ושאני חייב לדבר איתה.
"אייל, לפני שאני אגיד לך איפה היא ולפני שתלך ותדבר איתה אתה
חייב להבין כמה דברים".
"איזה דברים? שרע לה? אני יודע. היא הבהירה לי את זה ומאז אני
לא ישן".
"לא את זה, שיערתי שאתה מבין את זה כשהיה לך כל כך דחוף לדבר
איתי. אתה צריך להבין שעומר מבולבלת".
"מבולבלת?! למה? מה קרה לה? מישהו עשה לה משהו? אני נשבע
שאם..."
"לא... טיפש. סתום ותקשיב".
"סליחה, דברי".
"תראה, עומר, כמה יפה חמודה ומקסימה שהיא תהיה, אף פעם לא היה
לה חבר, אבל את זה אתה בטח יודע..."
"אמממ... לא. ת'אמת שלא ידעתי".
"לא הייתם חברים הכי טובים או משהו?" היא לא הבינה.
"היינו. ועוד איך. אבל אף פעם לא דיברנו על הנושא הזה שבינו
לבינה. לא אמרתי לה על חברות שלי והיא לא סיפרה לי על שלה..."
"זה קצת מסביר את העניין. תראה, לעומר לא היה אף פעם חבר והיא
גם אף פעם לא התנשקה. אני חושבת שברגע שאמרת לה את מה שאמרת
היא פשוט נלחצה, כי היא לא ממש מנוסה בדברים האלה..."
"אבל היא אמרה לי שהיא לא רוצה שנהיה יותר מידידים".
אני חושבת שהיא פחדה לאבד את מה שהיה, כי זה הכי טוב שאי פעם
היה לה. היא לא יודעת שיכול להיות יותר מזה".
"אבל אם היא לא רוצה אני לא יכול להכריח אותה לנסות".
"נכון, אבל אתה יכול לשמור על מה שהיה לך איתה לפחות. כי עכשיו
גם את זה אין לה. וקשה לה, אייל".
"טוב. עכשיו את יכולה להגיד לי איפה היא ומה איתה?"
"אני יודעת שהיא הולכת הרבה ברגל לים. אבל אני יודעת שהיא עושה
את זה רק בשעות בית-ספר. עכשיו היא כבר בטח בבית. אתה תמצא
אותה שם בטוח".

אני לא יודע אם אי פעם מיהרתי כל כך. אולי רצתי. אני כבר לא
זוכר.
כל מה שאני יודע זה שהגעתי לבית של עומר ממש ממש מהר.
אמא שלה פתחה לי את הדלת ואמרה שעומר בחדר שלה ושהיא לא מרגישה
טוב, אבל אני התעקשתי לראות אותה.
אמא שלה בדיוק יצאה מהבית ואני דפקתי על הדלת של עומר.
היא פתחה לי את הדלת במבט ריקני שהתמלא שוב בדמעות.
לא יכולתי לגמגם שוב. הייתי חייב לתקן הכל.
"עומר, תקשיבי לי שניה, את הדבר הכי חשוב לי בחיים, לא עבר רגע
בחודשיים האחרונים שלא חשבתי עלייך ועלינו. הייתי אגואיסט
בצורה מגעילה שככה זרקתי הכל. אני אעשה הכל כדי לתקן את זה
וכדי שנחזור למה שהיה לנו. בבקשה, אל תגידי שאת שונאת אותי, כי
אני לא יכול לשאת את המחשבה הזאת. אני כן התגעגעתי אלייך כל
הזמן, ואני עדיין מתגעגע".
שתיקה.
כל אותם רגעים שבהם אמרתי את כל מה שהיה לי הלב, הרגשתי דמעה
זולגת על הלחי שלי.
הסתכלתי עלייה והיא בכתה. בלי קול. פשוט דמעות רצות לה על
הפנים.
ואז לא יכלתי יותר.
וחיבקתי אותה.
פחדתי שאולי היא תדחה אותי, ותגיד לי שהיא עדיין שונאת אותי
אבל שום דבר מזה לא היה.
ברגע אחד היא חיבקה אותי חזרה חזק, וממש הרגשתי את הדמעות שלה
מרטיבות לי את החולצה ונוגעות לי בעור.
ממש אז הבנתי את המשמעות של הביטוי ש"אבן ירדה לי מהלב".
וככה עמדנו מחובקים בערך דקה שלמה.
אחד בזרועות השניה.
שהעולם יעצר עכשיו.
הרגשתי שהיא בוכה טיפה וניסיתי להרגיע אותה ובסופו של דבר היא
נרגעה.
ואז היא הסתכלה עליי.
וחייכה.
זה היה כאילו מישהו האיר אצלי אור ענק בלב.
ידעתי שעכשיו הכל יהיה בסדר.
היא מחייכת שוב.

"רוצה לטייל?"
"כן. בוא".
היא נגבה את הפנים שלה ויצאנו.
הלכנו לים. היה ריק לגמרי. מה לעשות שבינואר אף אחד לא בא
לים.
הלכנו הרבה זמן שותקים ומחובקים.
פתאום היה ברק, שלרגע כל העולם נראה לבן, ואז ישר אחרי זה רעם
כל כך חזק, עד שעומר קפצה וחיבקה אותי חזק, מבוהלת לגמרי.
חיבקתי אותה חזק וצחקתי.
ואז התחיל לרדת גשם. כמה שאני אוהב להיות איתה בגשם.
היא ניתקה קצת את החיבוק והסתכלה לי בעיניים.
"רוצה לרקוד?"
"חשבתי שלעולם לא תשאלי" אמרתי לה בחיוך.
וכאילו שקראנו את המחשבות אחד של השני התחלנו לרקוד מחובקים.
יד אחד שלה ביד שלי, יד שניה שלי מחבקת אותה ויד שלה על הכתף
שלי והיא נשענת עליי.
לא היתה מנגינה ברקע אבל אנחנו רקדנו כאילו אין מחר.
ואז פתאום היא הפסיקה והסתכלה לי שוב בעיניים.
"כבר התעייפת?" שאלתי בחיוך.
והיא הייתה רצינית לגמרי.
פתאום הבנתי.
היא כבר לא מבולבלת.
וידעתי שזה הרגע ואם לא עכשיו אז לעולם.
לאט לאט קירבתי את הפנים שלי לשלה.
ונישקתי אותה.
הנשיקה הכי יפה בעולם.
בגשם.
איתה.
רוקד איתה בגשם ומנשק אותה.
ואין מאושר ממני.