מישהו שם שכח מאיפה בא ולאן הוא הולך ועדיין בבית לא נשמעו
צעקות או סימנים למריבה. השכנים לא יכלו לדעת ואנחנו לא רצינו
להזכיר. להזכיר לכם מה קורה כשאהבה נכבית. לא רצינו להזכיר לכם
איך נוחתים מיד, יותר גרוע מההנגאובר הכי מחורבן שהיה לכם אי
פעם.
בחוץ, ברוח קלה של כאילו סתיו, עצי הצפצפה נתנו אוושה עדינה
כדי לכבד את זכר האהבה שעברה, נספגת, נטמעת ברוח.
אחרי שהטיחו בשקט, כמעט בלחש את מה שהיה להם זה נגד זו. נאנקים
תחת הקשר שהחניק את האהבה כמו שמיכה על מדורת ל"ג בעומר לפנות
בוקר.
ישבו לחלק את הרכוש המשותף : רהיטים , מכשירי חשמל, ספרים ,
דיסקים. אחרי הכל האהבה הפכה לקשר והקשר הפך לחומר שממנו כנראה
בגלל טעות במתכון לא יצא מה שהיה צריך לצאת.
מה היה צריך לצאת? שאלה טובה, אך טמירה ונעלמה לעולם. אם נספר
שהשאיפה לא הייתה בהכרח זהה הרי לא נפתיע איש. כמו קווים
מקבילים שהפרו חוק טבע והעזו להיפגש, ידעו הקווים שרגע המפגש
לא יטעה את הנצח וודאי שלא יוכל לו. באותו נקודה תחל ההיפרדות.
מכיוון שנפגשתם לא תפגשו עוד ותלכו ותתרחקו זה מזו בדרך איטית,
נצחית, ישרה ובלתי נמנעת. שני קווים החותכים זה את זה משאירים
זה בזה פצע המעלה גלד ורוקם לו בשנאה את הצלקת בנקודת המפגש.
מעתה, הצלקת, החתך, זכר לכאב עמום, תמידי, יושב בפנים ונאנק
תחת גזירת הבדידות.