היא הייתה שקטה ויפה, תלמידה מצטיינת, רקדנית מעולה, נערה
כישרונית וחברמנית מאוד. היא הייתה אהובה על ידי המורים ועל
ידי התלמידים, מה שלא קורה לעיתים קרובות. כל חייה כולם העריצו
אותה, לפחות כך זה נראה כאשר היא הגיעה לראשונה לכיתה שלנו.
מהרגע הראשון שהיא נכנסה לכיתה התחלתי לשנוא אותה. בדיוק כמו
ששנאתי את כל הבנות הסנוביות והמקובלות. איך שהרגל הקטנה
והלבנה שלה דרכה בכיתה, היא התחילה להשתלט על העניינים. כל
הבנות התחברו אליה מיד והבנים הזילו ריר.  בהפסקה הראשונה
חשבתי שאולי, יכול להיות לפחות סיכוי קטן שהיא נורמלית ואפשר
להימצא איתה באותו החדר. אבל טעיתי. היא לא שמה עלי לב
כשהזמנתי אותה להסתובב עם החברה שלי וגם כשהצעתי לה לעזור
להשלים את החומר הלימודי שהיא הפסידה. היא פשוט הסתובבה אלי עם
הגב והניפה את השיער הארוך שלה לי בפנים. בהפסקה השנייה היא
הספיקה להעיר לי על הנמשים שלי והקצוות המפוצלים שלי. ובשיעור
האחרון דווקא לידי הושיבה אותה המחנכת.
למחרת היא לא הופיעה ללימודים, חשבתי שהיא בטח מבריזה. בסוף
היום המורה אמרה לי לבוא אליה ולהביא לה את שעורי הבית. ניסיתי
להמציא תירוץ טוב, אך לא הצלחתי לברוח מה"מטלה" המעצבנת הזאת
של המורה.
לקחתי את הכתובת שלה במזכירות והלכתי אליה ישר אחרי הלימודים
בשביל לא לבזבז על זה את הזמן החופשי שלי. חשבתי שהיא בטח גרה
באיזה בית ענק ועשיר בשכונה היקרה ביותר, אך טעיתי. הלכתי
ברחוב של העשירים וממנו עברתי לשכונה הרגילה שבה גרה אני
ולבסוף הגעתי לשכונה הענייה, אך באף אחד מהרחובות האלה לא
מצאתי את הכתובת שלקחתי במזכירות. אז החלטתי לשאול את השכנים,
אולי הם יודעים משהו. אבל אף אחד לא ידע שום דבר על הכתובת
הזאת, הם אמרו שזה לא נמצא בשכונה שלהם. לבסוף זקנה נחמדה עזרה
לי. היא אמרה שפעם היא גרה ברחוב הזה, כשהייתה קטנה, אבל היא
חשבה שכבר מזמן המקום אינו מתאים למגורים, מפני שעוד לפני
כעשרים וחמש שנה הורידו את הבניין האחרון. היא אמרה לי שבשביל
להגיע לשם צריך לקחת אוטובוס מספר 7 ואחר כך לנסוע ברכבת
התחתית חמש תחנות. פעלתי בדיוק לפי ההנחיות שלה וכשהגעתי למקום
כמעט ולא התפוצצתי מכעס חשבתי ש"היפיופה" הזאתי החליטה לצחוק
עלי ולהחליף את הכתובת שלה במזכירות.
    הספקתי לעבור כמה רחובות נטושים, כאשר שמעתי צעקות
מאחורי. הסתובבתי אבל לא ראיתי שום בית או בכלל סימן לחיים,
אבל אז שמתי לב למשהו שלא הבחנתי בו לפני כן: בין שני הרחובות
הנטושים והריקים הייתה סימטה קטנה מאוד שרק בן אדם אחד יכול
היה לעבור בה. פניתי לסימטה ומצאתי חורבה ישנה וקטנה מאוד.
הבנתי שמשם בקעו הצעקות ששמעתי לפני כן. דפקתי בדלת, אך אף אחד
לא ענה לי. דפקתי שוב ורק אחרי כחמש דקות שמעתי קול של אישה
מבוגרת לא מרוצה: "מי?". אמרתי לה את האמת שבאתי להביא לבת שלה
את שעורי הבית. היא פתחה לי את הדלת ואמרה שהדלת הראשונה
והיחידה היא זאת שמובילה לחדר של "הסנובה".
נכנסתי לחדר: הוא היה קטן, מחניק ומאוד חשוך. היא ישבה בפינה
ובכתה.
שאלתי אותה מה קרה לה, אך היא לא ענתה לי. היא רק הסתכלה עלי
וראיתי איך ניצוץ של פחד נורא הופיע בעינייה. כמו כן שמתי לב
לפנס סגול מתחת לעין השמאלית שלה והרבה שריטות וסימנים ברגליה
ובידיה.
אמרתי לה שבאתי להביא לה שעורי בית, והיא רק סימנה לי עם הראש
לשים אותם על השולחן הרופף ליד החלון הקטן.
ניסיתי להיות נחמדה:" את יודעת אמא שלך מאוד יפה, את דומה
לה!"
"היא לא אמא שלי. זוהי דודתי." - היא ענתה לי ותוך כדי נגבה את
דמעותיה.
"היא באמת מאוד יפה, אבל אני לא דומה לה, את סתם מנסה להיות
מנומסת.  ואת ראית את הגבר השמן והנמוך שישב בחדר הראשון - אז
זה דוד שלי."
פתאום נזכרתי שבאמת כאשר נכנסתי לחורבה, ראיתי גבר שמן ומכוער
שישב ועישן סיגר זול ומסריח.
"את בטח חושבת מה אישה כל כך יפה עושה עם גבר כל כך מכוער
ועני?" - היא המשיכה בסיפורה.
"הוא לא נותן לה ללכת, כמו שהוא גם לא נותן לי. בהתחלה חשבתי
שזה רק איתי, אבל הבנתי שהוא לא מנסה להסתיר זאת ממנה, אלא שגם
אותה הוא מכה. כן, הוא מכה אותנו. מכה אותנו חזק וכואב, כמו
שאת כבר בטח שמת לב על הפנים שלי. לפעמים הוא מכה אותנו כשהוא
מאוד שיכור, אבל לרוב סתם בשביל הכיף. הוא מנסה לעשות זאת
לפחות פעם אחת ביום, אבל לפעמים בא לו להכות אותנו לעיתים
קרובות יותר..."- היא קמה והסתכלה לי עמוק בעיניים: "את יודעת
מה מרגישים כאשר מכים אותך? לא כמו שכאשר היינו קטנים, אלא
באמת חזק שאת לא יכולה לעשות כלום נגד. אי פעם הכו אותך?
התעללו בך? זרקו עליך חפצים מזכוכית שבירה? אל תעני לי. אני
יודעת שלא." - סוף-סוף היא הפסיקה להסתכל לי בעיניים והתחילה
להתהלך בחדר.
"אנחנו עניים מאוד. אחרת לא היינו גרים במקום שכזה. את בטח
חושבת שאנחנו גרים פה בחינם, אבל לא. אנחנו משלמים על "הזבל"
הזה.
דוד שלי לא עובד, הוא רק מבזבז כסף. הוא היה אחיו של אמי.
לעומתו דודה שלי עובדת יום וליל. משבע בבוקר עד לשש בערב היא
עובדת כמנקה בבתי חולים ובשירותים של כל מיני בתי קפה
וקניונים. משש וחצי בערב ועד לחמש בבוקר היא עובדת כחשפנית
במועדוני לילה שונים. את יודעת שאני מרחמת עליה? היא היתה
צעירה והדוד שלי היה עשיר והיא התחתנה איתו, אבל אז הוא איבד
את הכל על הימורים לא חוקיים ושתייה. ומאז הוא לא נתן לה ללכת,
הוא איים עליה והכריח אותה לפרנס אותו ואחר כך גם אותי. היום
היא פוטרה מהעבודה השביעית החודש. יש הרבה מאוד מנקות! ידעת את
זה?
כמעט את כל המשכורת אנחנו מבזבזים על החזקת החורבה הזאת, בערך
רבע על נסיעות לעבודות השונות ולבית ספר ואת השאר על השתייה
והסיגרים של דודי. אני גם עובדת. כמטפלת, כמנקה ולפעמים אני
באה עם דודה שלי למועדונים. את יודעת למה עברתי לבית ספר שלכם?
מפני שפגשתי מורה במועדון לחשפנות והוא סילק אותי מבית הספר."
ניסיתי להשתתף בשיחה:"ולמה..." לא הספקתי לסיים מכיוון שהיא
קטעה אותי באמצע.
"ולמה אני גרה עם הדודים שלי? זה מה שרצית לשאול אותי?" - היא
שוב התיישבה בפינה החשוכה של החדר.
"מפני שאין לי הורים. את אבא שלי אני לא זוכרת. הוא ברח וזרק
אותי ואת אמא שלי כשהייתי מאוד קטנה. הוא היה גבר חופשי, לא
קשור למשהי אחת, אפילו אם זאת הבת היחידה שלו. לפחות כך הסבירה
זאת אמא שלי."
"אז את הכ..."- שוב ניסיתי, אך ללא הצלחה להכניס מילה.
"כן, אני הכרתי את אמא שלי. זה מה שרצית לשאול אותי לא? היא
הייתה האישה היפה והטובה ביותר שהכרתי מעודי. אבל היא מתה. היא
הייתה חולה בסרטן המוח. היא נלחמה במחלה זמן רב. עד שהגעתי
לגיל שבע. אני זוכרת את היום הזה. זה היה יום ההולדת שלי..."-
למרות שהיא ישבה בפינה החשוכה ביותר ראיתי איך דמעות נצצו
בעיניה. היא ניסתה להסתיר זאת, אך לא הצליחה.
"כן, היום המאושר בשנה! היום הולדת שלי! היא שלחה אותי לקנות
עוגה במאפייה הקרובה. פעם היא אפתה לי עוגות, אך בגלל שהייתה
מאוד חולה זה לא היה ביכולתה. אז הלכתי ובחרתי את העוגה היפה,
הגדולה והטעימה מכל! אני זוכרת - עוגת שוקולד עם קצפת ותותים
למעלה. הייתי מאוד מאושרת. לא הלכתי ולא רצתי הבייתה - עפתי.
ככל שהתקרבתי לבית מצב הרוח שלי ירד וכך גם אני. קודם שמעתי
צפירות של עזרה ראשונה, אחר כך ראיתי את האורות המהבהבים
ולבסוף ראיתי איך הכניסו את אמא שלי למכונית הענקית. באותו רגע
שראיתי את פניה של אמי, לא ירדתי לאדמה, אלא פשוט נפלתי בכל
הכוח ונחבטתי בראש." - כעת היא כבר לא ניסתה להסתיר כלום, היא
בכתה בקול רם. ניסיתי לעודד אותה, אבל היא לא נתנה לי.
"השכנים הסיעו אותי לבית החולים ושם ביליתי את השעות האחרונות
של אמי במסדרון הארוך והלבן. היא הייתה בטיפול נמרץ, אך לבסוף
היא מתה מוות קליני. עברו כמה ימים עד שהיא עצמה נכנעה לכוחות
השחורים של המוות.
לאחר מותה אף אחד לא ידע שיש לי עוד בני משפחה, אך לאחר
חיפושים רבים מצאו את דוד ודודה שלי. ומאז אני גרה איתם ולא
יכולה לברוח."
בפתאומיות רבה היא קטעה את הבכי הרם שלה והורתה לי עם היד
ללכת, קודם התנגדתי, אך לבסוף נכנעתי והלכתי. היא נשארה שם לבד
בחדר שלה בוכה ואומללה. כשיצאתי וסגרתי את דלת הכניסה, שמעי
צעקות: "איך את מעיזה להזמין חברות לבית שלי! איך את מעיזה? מי
הרשה לך?" - ואז נשמעה יבבה של כאב. זיהיתי את הקול של
ה"סנובה".
שמתי לב שכבר החשיך. ביליתי את כל הצהריים בבית המקולל הזה. עד
שהלכתי הבייתה וכל הדרך בכיתי. לא יכולתי לשכוח את המבט האומלל
ואת החבלות על גופה.
למחרת היא הגיעה לבית ספר.
היא הייתה שקטה ויפה, תלמידה מצטיינת, רקדנית מעולה, נערה
כישרונית וחברמנית מאוד. היא הייתה אהובה על ידי המורים ועל
ידי התלמידים, מה שלא קורה לעיתים קרובות. כל חייה כולם העריצו
אותה, לפחות כך זה נראה כאשר היא הגיעה לראשונה לכיתה שלנו.
מהרגע הראשון שהיא נכנסה לכיתה התחלתי לשנוא אותה. אבל כעת
ראיתי אותה באור שונה לחלוטין.
בבוקר היא עברה לידי והניפה את שיערה הארוך והיפה על פני
ובצהריים היא העירה לי על עוד חיסרון מביך. אבל בין כל הצחוקים
והאושר שראו כולם, שמתי לב לדמעה קטנה מנצנצת בעין השמאלית שלה
ואותו מבט אומלל שהיה לה אתמול.

אנחנו לעולם לא נהיינו חברות הכי טובות, בעצם מאז אותו היום לא
דיברנו. אבל שתינו ידענו שלא המכות, העבודה, העוני, מותה של
אמה, בריחתו של אביה היו אלה שמנעו ממנה להיות מאושרת, אלא זה
שאף פעם לא היה לה עם מי לדבר, עם מי להתחלק במה שקרה לה, היא
לעולם לא יכלה להוריד את האבן מליבה. היא פשוט הייתה זקוקה
לחבר אמיתי ולא לכל האהדה שהייתה מסביבה.
כן, לא דיברנו מאז, אך היא שלחה לי מכתבים ובהם סיפרה מה קרה
לה כל יום, איך התעללו בה ואיך היא עבדה. היא סיפרה לי דברים
טובים ומשמחים שקרו בחייה. כנראה שאני הייתי היחידה שהיא בטחה
בה מימיה.
כעת עברו שנים רבות ולפני כמה זמן קיבלתי את המכתב האחרון
שלה. הוא נכתב שישים ושלוש שנה לאחר אותו היום. במכתב לא היה
כתוב שום דבר חדש. רק זה שהיא חולה מאוד והולכת למות. שאר
המכתב היה בנוי מאותו היום שאני לעולם לא אשכח...