הוא התפתל, הזדחל,
פילס את דרכו עד אליה.
והיא פחדה, היא בכתה וכשהכיש,
היא התאבנה.

היא רצתה שהכל יגמר,
שלא ייכאב, שלא יציק לה יותר.
אולם היא ידעה, זה לא יקרה לעולם.
כי כשהארס חודר הוא כבר אינו נעלם.

פזמון:
זה הסוף, זה הסוף,
הקץ לתמימות, הקץ ליופי.
זה הסוף, זה הסוף,
עכשיו רק בדידות ורצח אופי.

אז היא זרקה הכל לעזאזל,
לקחה פטיש וגם אזמל,
את הדלת היא פרצה,
את הפחד היא ניצחה.

עכשיו היא יושבת בתא החשוך
אי אפשר לראות כי על פניה חיוך.
היא יודעת, הנחש כבר מת,
היא יודעת מי ניצחה באמת.