הכל התחיל כשנכשלתי במבחן באנגלית. המורה שלי לאנגלית, מיסטר
טוף, שהיה האיש הכי משעמם בעולם קרא לי לשיחה אצלו ואמר לי שאם
אני לא אתחיל ללמוד קצת, אני לא יעבור את השנה ואז יצטרכו
להוציא אותי מהבית ספר, כי הבית ספר המחורבן שבו אני לומד זה
בית ספר מאוד על רמה, ואסור שיהיו שם תלמידים שנשארו כיתה כי
זה מוריד להם מהאיכות ומהיוקרתיות המחורבנת של הבית ספר, אז הם
פשוט מעיפים את כל מי שלא עובר את השנה. אפילו את סטיבנס,
שההורים שלו היו מוכנים לשלם אפילו יותר ממה שצריך לשלם, שגם
ככה זה לא מעט, בשביל שישאר בבית ספר, כי בשנה האחרונה שלו אף
בית ספר שמכבד את עצמו לא ירצה להכניס אותו, אחרי שהוא נכשל
במתמטיקה ואנגלית, אבל שמעתי שבסוף הוא נכנס לאיזה בית ספר
מחורבן כזה, לאיכות ולמצוינות, ושההורים שלו צריכים לשלם עכשיו
הרבה יותר. בכלל לא אהבתי כל כך את סטיבנס הזה, הוא תמיד היה
מסתובב במסדרונות של בית הספר, עם קופסת סיגריות בכיס של
החולצה שלו ועם כל השיער שלו שמלא בגריז, והיה מסתכל על כולם
ובוחר את מי שלא אהב, ואז הוא מרביץ לו, עם החבורה שלו שבעצם
הייתה הוא ועוד שני בנים מגודלים, שיותר נראה כמו גורילות
קטנות. פעם הוא בחר אותי, ואמר לי שאני לא מוצא חן בעיניו,
והתחיל להרביץ לי. אני ילד ממש קטן וזה, זאת אומרת לא שאני קטן
אבל אני די רזה, אימא שלי אומרת שיותר מידי בגלל שאני בקושי
אוכל, אבל אני גבוה, ויש לי כתפיים די רחבות אז זה נראה שאני
חזק. אז בקיצור הסטיבנס הזה והחבורה המחורבנת שלו הרביצה לי,
ואני לא יכולתי לעשות כלום אז נשארתי שם גם אחרי שהם הרביצו
לי, וחיכיתי עד שהם ייעלמו מהאזור כי לא רציתי שיראו שאני קם
ואז יתחילו להרביץ לי עוד פעם. הם עשו לי פנס בעין שמאל שלקח
לי די הרבה זמן להיפטר ממנו, כי בהתחלה הוא סגול ואז כחול,
ואפילו ירוק לכמה ימים. האחות רדפה אחרי במסדרונות רצתה שאני
אבוא אליה. וגם השפה שלי התנפחה כי הם פתחו לי אותה, ועכשיו
נראיתי כמו איזו תלמיד מחורבן מהשמינית, שיש לו את השפתיים הכי
גדולות בעולם. אני חושב שקוראים לו בריאן, והוא יהודי והוא
מנגן בגיטרה שלו כל היום ורצו שהוא יעוף מהבית ספר אבל הוא עבר
במדעים כי הוא ממש מין סוג של גאון מחורבן במדעים, והחלום שלו
זה להיות כוכב רוק, ואם לא ילך לו בזה אז הוא רוצה להיות רופא,
אבל הוא מעדיף כוכב רוק, אבל לי נראה שבתור כוכב רוק לא ילך לו
כי כל עיתוני הקומיקס יתחילו לעשות דמויות עם שפתיים ענקיות.
הבריאן הזה, כל הזמן יושב ומנגן בגיטרה ויש מסביבו מלא בנות
תמיד. חשבתי גם אני להתחיל לנגן בגיטרה ושיהיו מסביבי תמיד מלא
בנות גם, אבל לא מספיק מוכשר בשביל זה. יש גם אחד אצלנו שמנגן
בתופים, אבל הוא מתבודד כזה, ואף בת לא רודפת אחריו, והוא כל
היום הולך עם הווקמן שלו ושומע מוזיקה ואז מנסה לנגן אותה. הוא
לא טוב כמו שבריאן טוב בגיטרה אבל הוא די טוב כי בהופעה של סוף
שנה שעברה ביקשו ממנו ומבריאן שינגנו את המנון בית הספר, ואיזו
ילדה אחת די גבוהה ובלונדינית מהשישית שרה אותו, והיא די
זייפה, ונראה לי שבריאן ניגן מהר מידי בשבילה, והבחור ההוא
שמנגן בתופים ניגן בקצב הנכון אז היא לא ידעה לפי איזו מנגינה
לשיר ובאמצע היא שינתה מהמנגינה של המתופף לזאתי של בריאן אבל
בריאן היה יותר מידי מהיר בשבילה אז היא חזרה למתופף וההמנון
נשמע די זוועה. ראיתי את המנהל שלנו מזיז את האוזניים שלו כמו
תמיד שהוא מתעצבן ומזיז את הידיים שלו בעצבנות שלי לשים לב
לאן. והיו שם הרבה הורים וכל מיני אנשים חשובים כמו ראש העיר
ההוא, ששנאתי כי הוא צבוע. בכלל כל הפוליטיקאים צבועים. ואז
ראש העיר רק חייך למנהל חיוך נחמד, וכל שאר האנשים החשובים
שהיו שם סתם הסתכלו וחייכו, וכמה הורים, ובמיוחד ההורים של
זאתי מהשישית רק הסמיקו ממש, והם עזבו בלי לדבר עם הבת שלהם,
כי היו שם יותר מידי מכרים שלהם. אנשים כאלו אני לא אוהב. הם
די צבועים, ובטח הזאת מהשישית הרגישה נוראי אח"כ, רציתי לבוא
ולעודד אותה, אבל לא רציתי מצד שני להבהיר לה כמה שזה היה רע,
למרות שנראה לי שהיא די הבינה.
אז המיסטר טוף הזה, אמר לי שאם אני לא אלמד ואעבור יעיפו אותי
מהבית ספר וכדאי לי שאני אלמד. אז התחלתי לכתוב לו חיבורים ממש
יפים ותיאוריים על כל מיני דברים, גם אפילו שלא קיבלנו שיעורי
בית לכתוב חיבורים, כדי שיחשוב שאני מתמיד, ואוהב אנגלית. וגם
סתם ככה אהבתי לכתוב, בעיקר אהבתי לתאר דברים, כמו למשל את
הפארק שמול הבית שהיה לי בגרמניה, לפני שעברנו לארצות הברית
בחזרה, תיארתי על ארבעה עמודים. תיארתי לו את האנשים ששם, ואת
זה שתמיד בשעה שש בבוקר יוצאות המון נשים לרוץ וכל הציצים שלהם
קופצים כל הזמן, אבל לא כתבתי לו את זה כדי שלא יתחיל עוד פעם
להגיד לי כמה אני לא מחונך וכל השטויות האלה שמורים תמיד
אומרים לך שאתה כותב משהו קצת סקסיסטי, ושבשעה שמונה יוצאים
המון גברים גם לרוץ והנשים היחידות שבפארק בשמונה בבוקר לובשות
חצאיות עסקיות ובדרך לאיזו ישיבה חשובה או משהו כזה, ואז שמאחת
עד שבע הפארק מלא ילדים, ובארבע הוא מתמלא גם כלבים ואז יש שם
המון רעש של בכי של ילדים קטנים שמפחדים, והמון נביחות ובכלל
שנאתי לגור מול הפארק הזה. הדבר היחידי שהיה טוב בו, היה האגם
שבחורף היה קופא ואז שיחקנו שם, אבל מישהו טבע שם לפני כמה
שנים, איזה ילד מחורבן בן שנתיים, אז גידרו את כל האזור ועכשיו
שהאגם קפוא רק שיכורים נמצאים בו. ופעם אחת סיפרתי לו על האוטו
שהיה לאבא שלי שזה האוטו הכי ישן בכל האזור לדעתי, והוא מאוד
אוהב אותו, למרות שהוא כזה ישן ולמרות שכבר נסענו אתו פעם אחת
לקליפורניה, ובאמצע הוא נתקע לנו, ואבא היה צריך להזמין גרר
ובסוף בכלל לא הגענו לקליפורניה כי בטקסס הוא נתקע והיינו
בטקסס שלושה ימים, עד שתיקנו את האוטו והעיר הזאת, זאת מכה
ממש. היינו בעיר קטנה, של בעיקר אינדיאנים ושריפים, ואז כל
הלילה כולם היו בבר, ואז השריפים היו נכנסים ויוצאים אחרי עשר
דקות עם איזו בחורה שלא לובשת הרבה, והאינדיאנים היו מדליקים
מדורות על החול, כי הכל שם זה רק כבישים וחול בטקסס, אז הם היו
מדליקים מדורות על החול, ונכנסים לתוך האוהל שלהם ונשארים שם
כל הלילה ובבוקר יוצאים ורוכבים על סוסים או משהו מחורבן כזה.
וכל העיר הזאת זה שעמום אחד גדול. ואז אחרי השלושה ימים האלה
שתיקנו לאבא את האוטו חזרנו בחזרה הביתה, כי אבא פחד שייתקע לו
עוד פעם האוטו בניו יורק ואז רק אלוהים יודע איך נחזור. אבא
שלי הוא קמצן כרוני. כאילו הוא מוציא עליי ועל אחותי היילי
המון כסף במה שקשור לבית ספר, ולאימא הוא קונה פרוות  ותכשיטים
יקרים ומחורבנים של איזה תכשיטן עם שם בינלאומי מאירופה. ופעם
בשנה אנחנו נוסעים כל המשפחה לאירופה, בשביל ליצור איזו תמונה
מושלמת של משפחה טובה מבית טוב לאימא שלי כדי שתהיה מרוצה.
האמת היא שאני והיילי היינו זוג ממזרים קטן, אבל בבית ניסינו
לשמור על חזות של ילדים טובים. היילי אחותי הייתה ממזרית די
גדולה. זאת אומרת היא שמרה על עצמה ולא נראה לי שהיא לא עשתה
את זה עדיין עם אף אחד, כי פעם כשדיברנו על זה היא אמרה לי שאת
זה היא תעשה רק עם מישהו שהיא באמת תאהב, אבל מסיפורים ששמעתי
עליה אני יודע שהיא הייתה עושה כל מיני דברים לבנים. אבל חוץ
מכל זה, הוא לא מוכן לקנות לנו הרבה דברים ובגדים הוא קונה לנו
רק שבאמת צריך, זאת אומרת שהבגדים ממש קטנים עלינו, והיילי
יותר סובלת מהעניין כי בבית ספר שלה כל הבנות לובשות את כל
הבגדים העשירים האלה של מעצבים נודעים בעולם, אז היא בד"כ
משאילה מאימא בגדים. בכלל אני נגד כל העניין המטופש הזה של
בגדי יוקרה והכל. סתם בד מחורבן עם שם שעולה כמו דירה בדרום
העיר. אצלי בבית ספר יש כמה כאלה, בעיקר מהשמינית שמאוד
מתלהבים שיש להם בגדים כאלה יוקרתיים מחורבנים שעולים המון
כסף. כל הבגדים שלי הם בגדים ישנים של אבא וכמה בגדים שהם באמת
שלי. אבל זה לא באמת משנה לי.
בסוף, הם לא העיפו אותי מהבית ספר, ובסוף השנה הלכתי למיסטר
טוף לחדר מורים וביקשתי ממנו תודה, כי בכל שאר המקצועות הייתי
די בסדר, אפילו בהיסטוריה, אבל רק באנגלית הייתי מחורבן כזה.
בחדר מורים הוא מאוד התרגש מזה שבאתי אליו במיוחד, והלכנו
לפינה והוא עשה לי תה. אני שונא תה, אבל אנשים זקנים מאוד
אוהבים את זה ולא רציתי להיות גס רוח אז שתיתי גם את התה שהוא
הציע לי. הוא התחיל להגיד לי כמה שהוא שמח שבסוף עברתי, ושהוא
מעריך אותי על המאמצים שלי. הוא נתן לי גם איזו עוגיה כזאת עם
שוקולד בפנים שנראה לי שלא היתה כל כך חדשה, או לא היתה כל כך
מהמאה הנוכחית, אז בלעתי בביס אחד, וכל שאר הזמן שיחקתי אתה
בידיים ופוררתי אותה בלי שהוא ישים לב. אחרי שיצאתי מהחדר שלו
הרגשתי ממש טוב עם עצמי והיה לי חם מבפנים, אבל קר מבחוץ.
הלכתי לחדר שלי לקחת את הכפפות עור של אופנוען שפעם חבר של
היילי שכח אצלה והיא הביאה לי אותם מתנה לחג המולד לפני שנה.
הם ממש שימושיות, אבל איבדתי את הצעיף שלי. בהתחלה חיפשתי את
הצעיף מתחת למיטה, אבל הוא לא היה שם, ואז חיפשתי אותו בארון
של רובסון, שאיתי בחדר, וגם שם הצעיף לא היה, אז או ששכחתי
אותו בבית פעם אחרונה שהייתי שם, או שאיבדתי אותו או שגנבו לי
אותו. אני תמיד מעדיף להאשים את עצמי, כי אז אני יכול לכעוס רק
על עצמי וזה הרבה יותר פשוט, כי אם אנשים אחרים עשו את הטעות,
זה לא נעים לי להאשים אותם. אז תמיד אני אשם. האוטו נתקע? בגלל
ששכחתי להגיד לאבא לקחת אותו לבדיקה לפני שנסענו. היילי נפלה?
בגלל ששכחתי להגיד לה שיש מדרגה בדיוק איפה שהיא עומדת. ככה זה
הכי קל.