בשעת לילה מאוחרת אתה ממשש את הורידים שלך.
מלטף את החורים, השקעים העבים, מת לטפוס את הטרמפ שלך.
ושום דבר כבר לא יבוא ויציל אותך.
מרוחק.
מנותק.
"Comftrebly numb".
אתה יודע שהם שם, והם שומעים אותך. בייחוד בלילה.
אתה מתפלל שהם יבואו הפעם.
רוצה להרגיש, רק להרגיש עוד פעם את הדם זורם כל כך מהר, את
הידיים נעות על הגוף כל כך מהר, נשיפה חמה בעורף, נשיקה חמה על
הלחי וכל הרטיבות הזאת - רק עוד פעם אחת.

בשעת לילה מאוחרת אתה מחורר את הורידים שלך.
רואה את הדם שנשפך ממך לאט לאט.
פעם הוא היה נוזל מהר יותר.
טיפות זוהרות מאירות את החדר. תמיד חשבת שהדם שלך יהיה יותר
כהה, אבל הוא חם ונעים. אתה זוכר זרם של מים עובר על כל גופך,
אתה יכול כמעט לטעום את הזיעה המלוחה, את הצריבה בעור, לשמוע
את ההתנשמות.

בשעות לילה מאוחרת אתה מרפא צלקות עתיקות.
מבקש סליחה מהיד שחתכה, מוצא שברים שנרפאו.
סכין מבריקה מתעופפת באוויר לאט ומשאירה סימן בכל היד.
אתה רץ לשרותים ומתעלף בדרך, חבר אחד מרים אותך ומרגיע אותך,
רק תלחץ וזה יעבור.
ותה לא יכול שלא לאהוב אותו, ולשנוא אותו.
רק אותו. רק תלחץ וזה יעבור.


עוד אחד מרצף המוות שלי.