ועכשיו - געגוע, זה מגיע מבפנים וזורם עם הרוח שנושבת מבעד
לחלון הפתוח, הזכרונות מתחילים לבעבע, ונוצרת קדרה ריחנית של
שנים שעברו וזה מתבשל לך בתוך הנשמה.
חלקים קטנים של חיים עוברים לך מול העיניים: מגרש משחקים, ילדה
יפה, מורה שאוהב להסביר מעבר למה שכתוב בספרים, חבר שסוחב אותך
על הגב - העיקר שתגיעו ביחד לקו הסיום, טקס סיום קורס בצבא,
כשכל המשפחה מתבוננת ואבא מזיל דמעה לכבודך, הכל נאסף לתוך
פאזל: חלקיקים קטנים של חיים, והתמונה עוד לא הושלמה, אפילו לא
חצי ממנה, אבל הקמטים מתחילים להופיע בתוך הלב.
על כל נשימה ששואפים לריאות מתחילים להרגיש את הטעמים השונים
שבאוויר: טעם מתוק של אהבה ראשונה, טעם חמוץ של החמצה, טעם מר
של בדידות והטעם הכי נוראי, כזה מין טעם של עצבות עמוקה על מי
שאבד ואיננו, ואז תחושה כזו של חנק בגרון.
אחרי שהגעגועים עוזבים, אז הרוח מתחלפת ומנשבת התקווה, היא
מלטפת את פנינו ואז מרגישים מין תחושה של שלווה, שקט, צלילים
ארוכים של שלווה ומרגוע, מחר יהיה טוב, כך היא לוחשת באוזננו
ומסתלקת באותה מהירות שבה הגיעה.
משום מה דווקא התקווה, שהיא הרוח הטובה, מנשבת לה במהירות
המרבית ומותירה אותך באמצע הכביש המהיר, ממתין לתשובה שאיש לא
ידע לענות לך עליה, לפעמים אפילו לא התקווה.
בסוף זה נגמר כשרוח החיים מנשבת לה החוצה ועוזבת את גופך, ואז
אתה נותר כגוש אנושי חסר אונים, מוטל על הרצפה או על מיטת הנצח
שלך, ואתה מסתלק מעולמנו לתוך שמים של כל טוב והרבה הבטחות
מעולמות שונים, חלק יגידו שקיימים רק באגדות וחלק יאמרו שאלה
חוקי החיים.
בכל אופן, הרוח של מי שעזב משתלבת באוויר, ואז אנחנו נושמים
אותם, את אלו שעזבו, והם מגיעים אלינו כמו חלקיקים של פאזל
בתוך רוח שמביאה עמה את הגעגועים.
או, כמה שאנחנו מתגעגעים...