פעם אחת, כשהייתי ממש מאושרת, עברה לי בראש מחשבה:
מה יהיה אם בעוד שבוע, שבועיים, שנה או שנתיים אני כבר לא אהיה
מאושרת ואהיה אפילו עצובה מאוד?
מכיוון שאני אדם שחושב רחוק, על העתיד ולא רק על הרגע הקיים,
החלטתי להכין עצמי למקרה שכזה.
החלטתי לשמור לעצמי רזרבות של אושר, שכן באותה התקופה היה לי
די והותר (אם בכלל יש דבר כזה יותר מידי אושר). חשבתי שזה יהיה
חכם מצדי להתכונן לתקופות פחות פוריות באושר.
לקחתי קופסת פח ישנה שמצאתי בבית, היא הייתה גדולה ובהחלט
מספיקה כדי להכיל כמות נכבדת של אושר. הכנסתי אושר לתוכה
וסגרתי בחוזקה, בהרמטיות כך שכל הטעמים, הריחות והזיכרונות
ישתמרו.
כמו שאתם בטח יודעים, אושר הוא דבר עדין שעלול להתקלקל בקלות.
החבאתי את הקופסה במקום מרוחק מעיני כל.

מאז עברו עליי הרבה תהפוכות, גדלתי, השתניתי. היו לי תקופות
טובות ותקופות טובות פחות ואפילו כמה רעות במיוחד, אבל הסתדרתי
בלי קופסת האושר. תמיד איכשהו הצלחתי למצוא אושר במידה מסוימת
ולא להגיע למצב של שיגעון.
בתקופה מסוימת אחת, היה לי רע ולא היה באופק שום סימן למקור
כלשהו של אושר.
נזכרתי בקופסת האושר ששמרתי לי במיוחד למקרים כאלה. הוצאתי
אותה מהמחבוא וניערתי מעליה את  האבק שהצטבר. שמחתי כל כך
שביטחתי את עצמי. אימא שלי תמיד אומרת שצריך לחשוב על המחר,
וכמובן שלאמהות יש תכונה מעצבנת שהן אף פעם לא טועות.

בתוך הקופסה נשמרו כל הרגעים, הטעמים, הריחות, הזיכרונות,
הצחוק, הבעות הפנים, הצלילים והחיוכים. כאילו אתמול שמרתי אותם
שם.
כל האושר התפרץ מן הקופסה (אחרי תקופה ארוכה כל כך בתוך קופסת
פח הוא כבר התהווה למימוש).
הוא אפף אותי והחזיר אותי לזמנים אחרים, אבל זה לא עשה בי
כלום.  הצלילים כבר לא היו נעימים כמקודם, הריחות כבר לא דגדגו
את אפי, הזכרונות לא העלו חיוך על פני, והלטיפות לא האיצו את
דפיקות לבי.

נוכחתי לדעת שאושר אמנם יכול להשתמר בקופסת פח, אבל לעולם אינך
יכול להיות מאושר היום ממה שגרם לך אושר אתמול.
לי אל תדאגו, מזלי שפר ומצאתי לי מקור זמין לאושר, לא במידה
רבה אבל הוא יספק אותי עד שתבוא תקופה מאושרת יותר...