הטנדר חלף על פני מעלה ענני אבק ותחושה נעימה. זיכרון רחוק.
האבק חודר לשיער, לבגדים. של מה הריח הזה? מה הוא אומר? אני
יודעת שאהבתי אותו פעם. איך אפשר לאהוב אבק?
עכשיו אני זוכרת.
הייתי ילדה קטנה. דוד הרועה מוציא את הכבשים למרעה. אני הולכת
בעקבותיהם, בתוך ענני האבק, מוקסמת. מטוס קטן מעלינו זורק
חבילות. זה הדוד של נפתלי. אני אוספת את השלל שהתפזר: חפיסות
שוקולדה. מחבקת אותן בזרועותיי וממשיכה עם העדר. כשחזרתי,
הלכתי אל נפתלי.
"זה נפל רחוק בתלתן", אני מסבירה את השוקולד הנמס בין
אצבעותיי.
"הדוד שלי תמיד זורק דברים טובים",  אומר נפתלי ומכבד אותי.
כל אחד צריך דוד טייס - אני מסכימה.