שישה אנשים יושבים במסעדה מזרחית מוזנחת, ברקע צלילים של
מהומה. כולם מנהלים שיחת חג ערה ולועסים תוך כדי...

לפני שהסלטים נאכלו, כל אחד הזמין לו מנה עיקרית. מישהו הזמין
שווארמה, מישהו פרגית, מישהו סטייק עוף והיא הזמינה לה לבבות
עוף.

לאחר מספר דקות, אל צלחתה פילס דרכו מכשיר חד ועליו מולבשים 6
לבבות עוף קטנים, שיפוד חצה אותם בדיוק באמצע בלי ממש לפגוע
בשלמותם.
היא קילפה אותם בעדינות ממנו.

6 לבבות עוף קטנים נחו להם בצלחת יחד עם חומוס וצ'יפס.
היא החזיקה אחד מהם ביד והתבוננה בו.

לאחר תחקיר של מספר שניות היא הכריזה: "זה ממש כמו לב אמיתי!"
אנשים הרימו את ראשיהם מצלחותיהם והבחורה ליד ענתה לה: "כן נו,
זה לבבות עוף אמיתיים"...
התשובה לא סיפקה אותה. היא המשיכה להיות נדהמת מהדמיון הרב בין
לב עוף ללב האדם ואפילו ניסתה לחפש חדרים ועליות.

"אתם יודעים, חבר'ה..." היא התכוננה להרצאה קטנה, "כשבן-אדם
מקבל התקף לב, העורקים האלו נסתמים לו". היא הצביעה על העורקים
החוטיים שעטפו את הלב של העוף. "הנה, פה העורקים הכליליים ...
קורונריים... סתימה בהם ואנחנו מתים מהתקף לב..."

הבחורה שליד שאלה: "את לומדת רפואה או משהו כזה?"
והיא ענתה לה: "בערך, אני אחות", והמשיכה להתבונן אל תוך
הלב...
היא חשבה לעצמה: "מעניין... אם אני אוכל אותם זה כאילו שאני
אוכל ת' לב?..." ואז שוב הסתכלה על הלבבות הפזורים בצלחת. היה
נדמה לה שהיא בעצמה מורכבת לא מלב אחד, אלא מהרבה לבבות קטנים.
בשלוש השנים האחרונות יצא לה רק לאכול אותם, ותמיד היה שם
מישהו שחצה לה את הלב לשניים עם שיפוד ארוך וחד. הוא או היא
הופיעו בתדירות של בערך פעם בחודש או חודשיים...

פניה הפכו לעצובות, היא שקעה במורכבות של עצמה ונזכרה במישהו
שאמר לה: "אני רוצה משהו נעים בלי סיבוכים, ואת הרבה סיבוכים
עם מעט מאוד נעים"...

היא נאנחה, עטפה את הלב בפיתה, שימנה אותו במעט חומוס וזרקה
אותו אל תוך הפה.


נכתב בשעות לילה מאוחרות מאוד
כאשר התובנה הענקית הזו על לבבות עוף לא נתנה לי לישון