חצי שנה אחרי ואני עוד חושבת על אותם שלושה שבועות. או בעצם
עלייך. אפשר לקרוא לזה אובססיה.
ועושה לי רע לכתוב על זה, כאילו מעדיפה להשאיר את זה עמוק
בפנים, לנעול טוב-טוב ולא להיזכר יותר. אבל אני מנסה לחשוב למה
זה כל כך כואב?, למה מכל הבחורים שיצאתי איתם עלייך אני פשוט
לא מפסיקה לחשוב? מה יש בך שאין באף אחד אחר? או מה בך עשה בי
כזה בלגן?
אני נזכרת ביופי שלך, ביופי הטבעי הזה שלא מתיימר להסתיר דבר,
בחופש שלך, בכנות שלך, בעיניים הטובות, בחיוכים הקטנים, ברוגע
הממכר הזה, בהתרגשות שהיתה לי כל פעם לפני שהיית מגיע, בחיוך
שהיה לי כל פעם שהיית מתקשר. איך חשבתי לרגע שאולי תהיה זה
שיישאר, שירצה לחבק אותי בלילות, שלא יפחד ממני, שיגיד לי כמה
אני יפה, שייכנס אליי מאהבה, שיכניס אותי לחיים שלו בשלווה.
וממש כשכבר התחלתי להיות בטוחה, ברחת, או יותר נכון הברחתי
אותך.
ואפילו כשהלכת עשית את זה לאט, בטוב, חיבקת אותי והיית יפה לא
פחות, אפילו התקשרת יום אחר כך, אמרת שאתה מרגיש חרא מאז.
אולי זה היה מרחמים.
כמה חודשים אחר כך נסעתי ליד המושב שלך במקרה, שלחתי לך שנה
טובה באסאמאס, שלחת לי בחזרה, קראת לי חמודה. זה עשה לי טוב,
אחר כך זה עשה לי רע.
יום למחרת גם התקשרת, סיפרת לי על הבחורה החדשה, בזמן שיצאתי
עם חבר של חבר שלך, עדין לא הפסקתי לחשוב עלייך.

חודשיים אחר כך קמתי עם הרגשה שאני הולכת לראות אותך, לא רציתי
להתמודד עם זה אז הדחקתי, כמה שעות אחר כך שמעתי אותך קורא לי
ברחוב, לקח לי דקה לזהות אותך, או לעכל את מה שאני רואה.
אם זה היה צפוי, למה זה כאב כל כך באותו רגע?
עמדתי מולך, עם החיוך המאושר שלי, שספק אם קנית. זה ששואף
להסתיר, הסתיר את כל הרעידות הקטנות שעברו בי כמו זרמים,
מעירים ומחיים שוב כאב שכבר רציתי לשכוח. חיפשתי במבט שלך משהו
שקיוותי שאולי לא הספקת לומר אחרי שהלכת. הסתכלתי בפנים האלו
שכל כך אהבתי לחייך אליהם, בעיניים הטובות שלך, והפעם הן לא
חייכו, הן לא אמרו דבר, הן לא הביעו דבר, זה כבר לא היה
מהסמים, זה היה חוסר הבעה של בהלה. מלמלת משהו וברחת, כרגיל,
הפעם גם לא חייכת.
והסרט רץ קדימה ואחורה, במהירות. מחזיר אותי אליי למיטה,
כשהיינו יושבים ומדברים. לים ולגלים, למחשבות הטיפשיות שהיו לי
שאולי תישאר. לא הספקתי להבין מול מי אני עומדת, ופוף! נעלמת.
אני עמדתי במקום לעוד שניה ארוכה, בוהה בחלל הריק שעוד הריח
ממך, שעוד היה ספוג אותך, אבל אתה לא שם, וגם לא תחזור.
זה היה קצר, אבל מספיק בשביל להשאיר בי כל כך הרבה.
שאלות רבות רק עמדו לי על קצת הלשון, עם טעם מר, ופתאום נהיה
שם קר.
אבל לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלך, את העובדה שהסתכלת עליי,
שגם בך עלו זכרונות, את החומה הקרה שעמדה בנינו, כך שבין
התסכול שנעלמת לבין הרצון שתדבר איתי עוד כמה דקות הייתה גם
הקלה. הקלה מלווה ברעד.
חצי שנה אחרי ואני עוד חושבת על מה שהספקת להשאיר בי בשלושה
שבועות. אפשר לקרוא לזה אובססיה, אפשר לקרוא לזה במילה גסה.
ועכשיו אני מנסה לחשוב מה השארתי בך, את כל הפעמים שלא זרמתי
איתך, שלא הרגשתי חופשיה וזה תקע גם אותך, שגרמתי לך לחשוב על
דברים שכבר הדחקת, איך הוצאתי ממך את הצד החולה, ועוד מאהבה.
ואיך הייתי בטוחה, אחרי הפעם האחרונה, שתתקשר,
ואיך התאכזבתי כשזה לא קרה.
כנראה שאהבתי אותך.