באותו יום ירד גשם חזק.
באותו יום ירדו מלא דמעות, על מישהו שמת.
השמים בוכים,חשבתי לעצמי כשהייתי קטן.
השמיים בוכים על מי שאינו נמצא עוד בין החיים.
השמיים,הם בעצם רגשותינו.
כי כשיש יום גשום וקריר,אז רוב העולם עצוב לא?
וכשיש יום בהיר עם שמש יוקדת על ראשי כל?מה אז?
כולם שמחים?
אני חושב,שאני לא ידעתי לבכות עד שפשוט מתת לי,והותרת אותי לבד
בעולם הזה.
אני לא יודע לאן אני ממשיך מכאן,מחפש את הצפון,את הדרום,מחפש
אותך.
ביום שבו מתת,היה יום חורפי,באמצע תקופת הקיץ,היום הזה היה
מוזר.
היה נראה כאילו אלוהים בוכה איתי,איתנו,והוא הצטער כל כך
שהיצירת מופת שלו מתה,טרם זמנה.

ביום שבו אני מתתי,אף אחד לא בכה עליי,אפילו לא אלוהים.
זה אימת את כל התהיות שלי על עצמי בעבר.
כנראה שלבכות עם אלוהים,זה לא עליי.