"בואי איתי בבקשה נו אורטל. את חייבת לראות אותי, הוא כזה מתוק
מזמן מישהו לא גרם לי להיות כל כך מאושרת, לא התאהבתי מאז והוא
פשוט גורם לי לחייך."
כך אמרה לי מיכל כשהיא רצתה שאני יבוא איתה לידידים שלה בבאר
שבע. שיכנע אותי כי רצתה לראות את הראל הבחור שלה שפגשה
במסיבה. כל פעם שהיא היתה מדברת עליו היא היתה מחייכת. אני
אמרתי, וואלה סבבה נעזור לה, הכירה מישהו אז נראה מה יתפתח.
היא שלחה לי את חבר של הבחור שהיא יוצאת איתו.
אני והוא דיברנו היה סבבה לדבר באי סי קיו.
"תודה אורטל, מזה רציתי ללכת..." אמרה לי מיכל עם חיוך על
השפתיים.
וזה היה שווה הכל.
הגענו לשם ראיתי את הראל. היה בחור מתוק ויפה אין מה להגיד,
אבל גם מניאק. חבר שלו, נמרוד היה דווקא לא הכי יפה ואף נונדיק
במציאות.
נפגשנו בקניון והתקדמנו אלהם הביתה, היא והראל הלכו מחובקים
ונמרוד מאחור מציק לי. הגענו אלהם ישבנו לראות סרט: להרוג את
ביל. סרט מזעזע! נרדמתי על נימרוד ומיכל על הראל... מאוחר יותר
הראל ומיכל נכנסו לחדר והבנו שהם שם ביחד... נהנים. חחח
אני ונמרוד, רונית ודן ישבנו ודיברנו על החיים על דברים שאחרים
עושים לנו שהם מאוד כואבים. על טעויות ועל סליחות.
אחרי שהם יצאו, מיכל והראל מהחדר, ישבנו דיברנו איתם וזה.
בלילה רונית ומיכל הלכו לישון אצל סבתא של רונית אבל לא היה
מקום אצלה אז הייתי חייבת להשאר עם הבנים כי לא היה איפה
לישון.
רונית ומיכל הלכו ונשארתי עם דן הראל ונימרוד.
ישבנו שעות דיברנו על מין, על דברים אישיים עד שנרדמנו.
באמצע הלילה... הרגשתי יד עוברת בגופי והבנתי שזה אחד הבנים
ובכוונה הסתובבתי ונעתי כאילו אני עומדת להתעורר... והיד זזה
ממני.
באותו לילה חשבתי על הבחור שרציתי, שעזבתי כדי לא לעשות צחוק
מעצמי... עידו! נשענתי על הראל... אחרי זה שוב היד חזרה והבנתי
שזה הראל בעצמו!!! קמתי והלכתי לחדר השני לישון לבד שלא יציקו
לי.
הראל ישר בא אחריי. נכנס מתחת לשמיכה ואמרתי לו שיעזוב אותי
ואני רוצה לישון! הוא בא וחיבק אותי. הייתי בשוק. מה עם
מיכל???
"מה אתה עושה?! מה אתה דפוק???" הייתי בשוק, אבל כן, מודה,
רציתי אותו. אחרי מה שקרה עם עידו הייתי מבולבלת, וזה לא
תירוץ.
"מה עם מיכל? אתה מוכן לסכן את מה שיש ביניכם לזרוק הכל
לזבל?"
"מה שלא יודעים - לא כואב! "זה מה שהוא אמר, ונישק אותי, הזזתי
אותו ממני ודחפתי אותו. ושוב נישק אותי חזק והצמיד אותי אליו.
התנגדתי עד שכבר לא יכולתי ונישקתי אותו... נישקתי אותו כמו
שרציתי שעידו ינשק אותי. הרגשתי אותו כמו שרציתי להרגיש את
עידו.
נסחפנו 10 דקות מכורבלים במיטה.
ואז הבנתי מה עשיתי! מטומטמת. מה עשית למיכל! בגדת בה בגלל
חתיכת בחור מניאק שאותו לא רצית, אלא אחר.
קמתי ועברתי מיטה... הגיע הבוקר ומיכל הגיעה, הסתכלתי בעיניים
שלה היא היתה מלאת אושר הסתכלה על הראל.
אמרנו שהגיע הזמן ללכת ואספנו ת'דברים ויצאנו...
בדרך הביתה דיברתי עם מיכל והיא אמרה לי שהיא החליטה שהראל לא
בשבילה ושהיא לא רוצה אותו, והיא הולכת לסגור איתו ת'קשר.
הבנתי שאין מה להגיד לה את האמת, במילא היא סוגרת את הקשר,
החברות שלנו חשובה לי אני לא יכולה בשביל משהו שהיא סוגרת
להרוס הכל... שבע שנים. אני יודעת שהיא לא תסלח לי בחיים.
כשהגעתי הביתה לא הפסקתי לבכות ורק אדם אחד יכול לעזור לי,
מיטל. היחידה שתבין אותי... ושאלתי אותה אם להגיד למיכל או לא
היא אמרה לי שלא! ושאני סתם אהרוס חברות.
אחרי שבוע דיברתי עם הראל באיי סי קיו והוא רצה שאני והוא נפגש
שוב, אמרתי לו שאני לא מוכנה ואני מצטערת על מה שעשיתי.
היו לי לילות שלא ישנתי, ניסיתי לא לחשוב על זה ולהעביר את זה
ולשכוח את העניין לגמרי אבל זה לא קרה.
כמה ימים אחרי זה מיכל מתקשרת אליי אומרת לי שהיא קודם מנסה עם
הראל... חשבתי מה לעשות מה לעשות? לסתום, זה מה שאני צריכה
לעשות, לא להרוס את החברות שלנו!!! היא תישנא אותי, אני לא
יכולה לסבול רק את המחשבה על זה. דיברתי עם הראל באיי סי קיו
ושוב אמר לי שהוא רוצה שנפגש ושאלתי אותו, "אתה לא עם מיכל
עכשיו???"
הוא אמר כן, אבל זה לא אומר שאני לא יכול ליהנות.
אחרי שיחה ארוכה עם מיכל היא מספרת לי שהראל אמר לה שהוא לא
היה עם אף אחת חוץ ממנה. שקרן!!! זה מה שרציתי להגיד לה
ואז דיברתי איתו שוב ושאלתי אותו בכעס למה הוא אמר לה ככה,
לפחות שיגיד לה שהוא היה עם מישהי.
והוא אמר שהיא יודעת וכל הבולשיט.
כעבור חודש,
"בואי אליי?"
"טוב אני באה"
הלכתי למיכל והיה סבבה התחלנו לדבר על הראל והיא כבר ניתקה
איתו ת'קשר כבר כמה שבועות הם לא דיברו. הייתי אצלי באיי סי
קיו והראל שלח הודעה... רצה לבוא אליי... מיכל ראתה את זה!
מה אני עושה???
סיפרתי לה את הסיפור של הנגיעות ושאני מעדיפה לא לדבר איתם.
לא עם נימרוד ולא עם הראל. כול העניין נראה לה חשוד והיא
התקשרה לנמרוד לברר מי נגע בי... והתחלתי להלחץ ראיתי את כל
העניין מתפוצץ לי בפנים.
אני בלילה מתפתלת מצד לצד, לא מצליחה להרדם, מרגישה הכי רע
שבעולם. התחלתי לבכות מפאניקה מה לעשות מה לעשות?!
התקשרתי אליה,
"מיכל אני לא יכולה לישון, הנגיעות הזכירו לי את כל מה שהיה "
ניסיתי להיכנס לפאניקה כדי להסיט אותה מהנושא פעם כמעט אנסו
אותי וחשבתי שאולי אם אגיד לה שזה מחזיר לי הכל אז היא תרד
מהנושא.
"סליחה אורטל, אבל אני לא מאמינה לך"
"אני מבינה אבל קשה לי"
מיכל בבקשה, תרדי מהנושא"
"לא אורטל - משהו מסריח פה יש משהו שאת לא מספרת לי"
"מיכל בבקשה תפסיקי"
"תגידי ת'אמת הוא ניסה לנשק אותך?"
הרגשתי קול בכי בתוכה... הדמעות שלי התחילו לצאת.
"מיכל אני רוצה לספר לך משהו, אני יודעת שתשנאי אותי אני יודעת
שלא נדבר, תדעי שאני אוהבת אותך הכי בעולם ואני מצטערת"
אורטל דברי!!!"
התנשקנו!"
"אורטללל, איך יכולת לעשות לי דבר כזה???
"לא חשבתי דבר כזה - שאת תתנשקי איתו?"
"אורטל הוא לא מעניין אותי אבל את??? את חברה כל כך טובה
שלי!!"
"חשבת עלי בכלל? עניינתי אותך?"
"מיכל אל תבכי, אני מצטערת"
"אורטל אני שונאת אותך, את שומעת אותי? אני לא מאמינה מאחורי
הגב שלי צחקתם עליי! איך יכולת?
התחלתי לבכות כמו תינוקת לא ידעתי מה לעשות!
"אל דברי איתי יותר!"
נתקנו והתקשרתי לנטלי החברה הכי טובה שלי בכיתי לה ונכנסתי
לפניקה. סיפרתי לה הכל ולא הפסקתי לבכות. היא כמובן נזפה בי
קשות.
אמא שלי ראתה אותי זרוקה על הרצפה בוכה הלכתי לחדר ורק בכיתי
ולא הצלחתי להרגע. וחשבתי שהגרוע ביותר עבר, אבל טעיתי.
אחרי כמה ימים היא התקשרה אליי ואמרה לי שהיא רוצה לשמוע את
הסיפור המלא. הייתי אצל נטלי בדיוק והיא היתה אצל רונית שהם
גרו באותו מושב. התקשרה אליי בלילה ואמרה שהיא רוצה לשמוע הכל
ועכשיו. התעוררתי מתוך שינה התלבשתי והלכתי אליה לחצר האחורית
של רונית והתיישבנו על סלע.
ראיתי את המבט, את השינאה.
"עכשיו ספרי הכל", אמרה, כשבעוד שניה זולגת דמעה.
שעה שלמה סיפרתי לה הכל עד שהגענו לחלק שבו הוא נישק אותי
והמשכתי להתנשק איתו... ושהמשכנו לעשות דברים אחרים חוץ
מלהתנשק. מיכל התחילה לבכות", איך יכולת לעשות לי את זה
מכשפההה! אני שונאת אותך, אני מתעבת אותך! בחיים לא פגעו בי
ככה. הוא לא מעניין אותי, את היית חברה חשובה לי, לא הוא! אם
את רוצה לכי עכשיו תזדייני איתו, אני לא רוצה אותך תעופי
מהפרצוץ שלי את מגעילה אותי"
התחלית לבכות... "מיכל אני מצטערת אני אעשה הכל, תסלחי לי
בבקשה!"
ירדתי על הבירכיים התחננתי אלייה....ראיתי את כול הסרט רץ לי
בראש...היא סטרה לי, "אני רוצה שתמחקי אותי מהחיים שלך,
מהזיכרון, שלך מהטלפון שלך מהאיי סי קיו שלך אני לא רוצה להיות
חלק נתעב ממך!
"מיכל, אני יכולה למחוק אותך מהפלאפון, מהאיי סי קיו ומהמוח
אבל מקום אחד לא תצליחי למחוק, מהלב שלי, בחיים לא אשכח מה
עברנו!
אני אוהבת אותך ואני מצטערת על מה שקרה!"
"אני שונאת אותך, את שומעת אותי?"
"למה עשית לי את זה, פעם עשיתי לך משהו שזה יגיע לי?"
"לא מיכל, בחיים לא, טעיתי זו פעם ראשונה. מטעויות לומדים ואני
יודעת שבחיים לא אעשה את זה שוב."
"אני לא שפן נסיונות או טעיות!,אני מתענגת על כל שניה שאת מולי
כי זו אולי הפעם האחרונה שאני אראה אותך!
"אפשר לבקש משהו? חיבוק אחרון? באתי לחבק אותה, והיא העיפה
אותי בזעם והלכה.
נטלי באה לקחת אותי וחיבקתי אותה. לא יכולתי לחזור הביתה רציתי
למות! למות!!!
כולי שבורה השארתי חלק ממני מאחור.
נפלתי על המדרכה - ונטלי מנסה להרים אותי ולעזור לי.
רציתי למות על כל דמעה שהיא בוכה בגללי. הגענו לביתה של נטלי.
בכיתי כל הלילה, נרדמתי עם תמונה של מיכל לידי.
לאחר כמה ימים בלי אכילה נכנסתי לדיכאון רציני.
אני בחדרי שומעת את השיר 'דונט ספיק'. שיר של חברות שנהרסה.
20 כדורי אקמול לידי. תמונה של מיכל בצד השני, מכתב פרידה ממנה
בצד האחר... אותו יום הורי לא היו בבית. בלעתי אותם אחד אחרי
השני...
את הסוף של זה עדיף שנחסוך מכם, מפה הבנתי שהמוות זה לא הדבר
הכי גרוע אלא הכאב שכרוך בו.
אחרי אותם ימים שעברתי. הייתי חייבת לצאת מהדיכאון. כל לילה
חשבתי עליה. נסעתי לאילת ברצון לשכוח ולא התקרבתי לאף בחור...
לאחר שלוש חודשים שעדיין חושבת עלייה ועדיין מתייסרת היה לה
יום הולדת. הייתי חייבת לתת לה משהו כמו כל שנה. קניתי לה בובת
כלבלב. משהו נאמן שלא הצלחתי להיות. עטפתי והשארתי לה את המתנה
בפתח הדלת, כתבתי "מזל טוב", ללא שם, שלא תדע שזו אני והלכתי,
בבכי.
באותו יום בערב ראיתי הודעה בפלאפון: "תודה". ממנה. הייתי
הבנאדם הכי מאושר עליי אדמות!
חיוך מאוזן לאוזן. היא ידעה שזה אני! שלחתי לה הודעה בפלאפון
"תהיי מאושרת, מגיע לך... שיהיה לך היום הולדת הכי טוב, מאחלת
רק אושר"
ולא שמעתי ממנה.
אחרי זה היה יום כיפורים, התקשרתי לבקש שוב סליחה.
"מיכל אני יודעת שלא תסלחי לי, אבל אני רוצה לבקש סליחה שוב"
"מה את מצפה שאני יגיד לך? כי לסלוח לך לא אסלח לעולם"
או-קיי הבנתי פה שאין מצב, וניתקתי.
באותו ערב של יום כיפורים הלכתי לדודים שלי וראיתי מישהו יושב
באתר ההנצחה. התקרבתי וראיתי שזו הדר חברה שלי, וראיתי שלידה
פתאום זו מיכל, סובבה לי ת'גב.
אמרתי להדר שאני כבר אדבר איתה. והלכתי הביתה. התחלתי לבכות
שוב, הזכיר לי הכל, שנאתי את עצמי, שנאתי, הסתכלתי במראה
והתחלתי לבכות.
ראיתי סכין במקלחת ורציתי שוב למות, לסיים עם השנאה עצמית הזו
נמאס לי!!! באותה שנייה צעקתי, "אני רוצה למות", הסתכלתי על
הנר בסלון והוא החל לבעור!!!
להבה ענקית שרפה את המפה.
מה לעשות? לקחתי מים וזרקתי, הכל התפוצץ והשרפה התפשטה... רצתי
בבכי להורים שלי אמרתי להם שהבית עולה באש. כיבינו ת'שרפה והכל
היה בסדר. הייתי בפניקה!
ידעתי שלא הייתי צריכה לחשוב על מוות ביום כיפורים שאלוהים
משאיר אותי חיה מסיבה מסויימת.
הבנתי שהגיע הזמן לסלוח לעצמי. ככה שעדיין קשה.
עד היום חושבת על מיכל ולא שוכחת שחברות הן כמו יהלום, אי אפשר
ליצר אותם רק לבחור ולמצוא אותם.
את הטעות הזו לעולם לא אעשה בשנית. למדתי שלטעות זה אנושי
ולסלוח זה אלוהי...
מיכל, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב. מצטערת על הכל, את חשובה לי
גם שאנחנו לא מדברות כבר חצי שנה, עדיין חושבת עלייך ואוהבת
אותך! מתייסרת על כל שניה שהפסדתי חברה כל כך טובה.
יודעת שאת לא קוראת את זה בכלל, אבל לפחות תרגישי את זה.
ותלמדו שגם עם הוצאת את המסמרים שנעצת בלב... נשארו החורים
והצלקות שאותם לא תצליחו להגליד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.