זה מתחיל בבית של חברה שלה, היא ראתה שם מספר כזה, מספר ממוחשב
אינטרנטי שמחולק באופן שרירותי לכל מי שרוצה בו, מספר
תקשורתי.
היא העתיקה את המספר והוסיפה אותו אל הרשימה הממוחשבת שלה
ושלחה הודעה ראשונה.
הודעה שהתגלגלה לעוד הודעה ועוד אחת ולאחר מכן גם לשיחה
ולשיחות, יום, אחרי יום, אחרי יום.
דיבור אינטרנטי ממוחשב, התכתבותי, מהחדר של האחים שלה אל החדר
שלו.
והם התראו במרכז נוער שבו הכירו מלכתחילה בערך שנה קודם לכן.
הם דיברו ימים ארוכים, רק במסגרת אינטרנטית, הוא לקח אותה כתור
ידידה והיא הכירה בו כאהבה,
שנייה כנראה, אבל אהבה; האהבה הכי גדולה שחוותה אי פעם בחייה
הקצרים כל כך.
ובעולם ה"אמיתי" הם התנהגו כמו שני ידידים ואפילו פחות מזה,
אבל המבט שלה שילח אליו אותות אהבה עמוקים והוא רק הבין, הנהן
בראשו והבין, לא יותר מזה.
ואז הם הגיעו למצב שהיא כתבה שיר ראשון, עליו, שיר שנתנה לו
והביעה בו חלק קטן מאהבתה.
הוא מצידו התרגש, שמח, הודה לה מקרב ליבו והיא מצידה שמחה לרגש
ולשמח את האדם בו התאהבה.
וכך הם המשיכו לדבר דרך האינטרנט והיא כתבה שירים ועוד שירים,
עליו ועליה, על האהבה שגילתה.
עברו מאז כמה חודשים, מדי פעם הם לא דיברו ולפעמים כן.
הדבר היחיד שהיה בטוח הוא שהיא אהבה אותו ומכל הודעה ששלח לה
היא הייתה המאושרת בעולם,
בכל זאת, לא כל יום מוצאים אהבה גדולה כל כך.
ואז הגיע הזמן שלו לסיים את הלימודים, ולהתגייס, כמו כל אדם
בארץ ישראל, מעין חוק כזה.
והגיע הזמן שלה, כמו של כל אדם מאוהב לבכות קצת ולכאוב ולראות
שככל שהאהוב מתרחק כך כואב יותר והדמעות והעצב משתלטים עליה,
אז היא רצתה לראות אותו ביום של הגיוס, ובסוף ראתה אותו יום
לפני, מחזה שהיא לעולם לא תשכח.
כמובן שכמו על כמעט כל חלק במערכת היחסים הארוכה הזו גם על זה
כתבה שיר,
על החלק שאומר שהוא החזיק לה את היד והיא לא רצתה להיפרד ממנו
לעולם והיא רצתה להגיד לו שהיא אוהבת אותו אבל היא לא
הצליחה...
ואז היא חיכתה שהוא יחזור מהבסיס והייתה להם עוד שיחה
אינטרנטית והוא ביקש ממנה להתקשר מדי פעם, "אני אשמח" הוא אמר
ובשבילה זה היה סימן קדוש, חוק שאי אפשר לעבור עליו, חוק
אלים.
אז היא התקשרה והם דיברו כמעט כל יום במשך שבוע ואז הוא חזר אז
הייתה להם שיחה אינטרנטית...
קשר מחזורי כזה שהמשיך בערך חודש.
ובמשך כל הקשר וגם לפניו הוא שאל אם היא רוצה לנסות משהו יותר
קרוב, בשביל שלה יהיה יותר טוב, שהוא יכיר אותה יותר וינסה
להחזיר אהבה, אבל בכל פעם היא סירבה מחדש.
היא הייתה כל כך פחדנית, פחדה שהקשר הקיים ייהרס ושהוא לא
יצליח להחזיר אהבה ושזה יכאב יותר והיו לה עוד המון סיבות
כאלה, הכל קשור בפחד.
והם דיברו ודיברו ובסוף הוא גם שכנעה אותה לקרוא לו שירים
בטלפון והם התקרבו משיחה לשיחה.
ויום אחד היא הקריאה לו שיר שהוא אהב מאוד ובערך יומיים אח"כ
הוא ביקש שהיא תקריא לו שוב,
היא הסכימה, הרי אהובה המקסים מבקש אז למה לא להיענות לבקשתו?
אז היא שאלה אם זה בשבילו למרות שידעה שמשהו לא בסדר ובסוף היא
הקריאה.
אח"כ הם המשיכו לדבר בערך דקה והיא אמרה משהו שלא היה ברור
בשבילו ואז היא שמעה את חבר שלו ברקע אומר את מה שהיא אמרה.
זה כאב, אמון שנשבר זה דבר כואב, כי היא שאלה אותו אם היא על
רמקול או משהו בסגנון והוא אמר לה שלא אבל היא גילתה שכן. כמו
סכין מפלח זה חדר בליבה, אש רותחת.
ואז הוא התנצל ואמר שהוא רק רצה להשמיע לחברים שלו והוא מצטער
והוא יודע שהיא כועסת אבל הוא מצטער וזאת הייתה טעות והוא כועס
על עצמו בגלל זה.
אז היא אמרה שהיא כועסת עליו אבל זה בסדר... כלום לא היה בסדר,
שבירת אמון זה דבר שלא עושים,
היא לא יכלה לדבר איתו אח"כ, כאב לה מדיי, אז היא כתבה שירים
ושלחה לו הודעות והוא ביקש שוב ושוב סליחה אבל סליחה, לא
מספיקה.
אז הוא התקשר אליה כמה זמן אח"כ, היא כל כך רצתה לדבר איתו אבל
לא ידעה מה להגיד;
הבנאדם שהיא אהבה כל כך הרבה זמן, שאומר לה שרע לו כי הוא לא
מצליח להחזיר לה אהבה,
בגד באמון שלה, זה הדבר הכי גרוע שיכל לקרות לה.
אז הוא התקשר כמה פעמים ובסוף שאל אם היא רוצה להמשיך לדבר
איתו, היא אמרה שלא.
כנגד כל הסיכויים היא פשוט אמרה שלא.
והוא הרי הבטיח שאם יחזקו את הקשר זה לא יפגע בקשר הקודם, היא
ביקשה ממנו להבטיח שלעולם לא ינתק איתה קשר רק כדי להפסיק
לפגוע והוא עשה את זה בגללה, בשבילה.
בשיחה האחרונה שלהם הוא איחל לה רק טוב, תמיד, ושאם היא תרצה
אז היא מוזמנת להתקשר אליו מתישהו, שהוא ישמח, ואז היא פשוט
אמרה לו "ביי" מלא בדמעות וניתקה.
ומאז היא שלחה לו הודעות אהבה וכתבה לו עוד שירים ועכשיו, היא
יושבת מול המחשב וכותבת את כל הסיפור שלהם, את כל מה שעברו
בקצרה אבל במוחה היא רואה סרט ארוך ומלא פרטים קטנים.
היא רואה את המבט שלו כנגד המבט שלה, היא רואה את שניהם אוחזים
ידיים באחד וחצי בלילה, יום לפני הגיוס שלו, היא
שומעת את הקול שלו, והיא בוכה.
היא יושבת מול המחשב ומדברת על עצמה בגוף שלישי ובוכה חרישית,
מנסה לשכוח ולזכור ביחד.
ממענת את הסיפור שלה ושלו אליו, כותבת ובוכה, מקווה שהוא באמת
יבין ואח"כ גם יתקשר אליה
והיא תגיד לו שוב שהיא אוהבת אותו ושהוא הבטיח שישמור על קשר
ושהיא רוצה שהם יהיו לפחות ידידים, לפחות אנשים שיכולים לסמוך
אחד על השני.
והיא חושבת על הגן שליד הבית שלו ששם כתבה את המשאלה שלה בגיר
לעיני כוכבים, ששם כתבה לו שהיא אוהבת אותו במחשבה שהוא המלאך
שיושב על הענן שמעלייה ושומע את ליבה.
והיא כל כך יפה, קורנת אהבה, והיא בוכה... למה היא בוכה? מה
עשתה שמגיע לה לבכות?
היא רק רוצה את מה שכל אדם מאוהב רוצה, להיות עם אהבתה.
והיא מקווה שאי שם, במקום שהוא נמצא, בוודאי ליד הים, הגלים
מוסרים לו את ההודעה שבליבה,
והוא חושב עלייה, לפחות קצת, לפחות לפעמים, לפחות...
היא רק רוצה שהוא יזכור אותה באיזשהו מקום בליבו, שהיא תרגיש
חלק מנשמתו, שהיא תחוש שלו.
שהיא תחוש שהסיפור שלו ושלה הוא סיפור עם סוף טוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.