"אבל אני חייל ואל תבכי ילדה, אבל אני חייל ואל תבכי ילדה..."
בקע קולו של שלמה ארצי מהרדיו. שכבתי במיטה, קורא עוד ספר
פיקנטי על עורכי דין ומלחמתם להוציא עוד איזה אביון שהסתבך
מהכלא, אליו נזרק על לא עוול בכפו.
בתוך הבונקר האפלולי דלקו רק מספר מנורות מאולתרות. המיטה
הצרפתית הייתה מעיקה. כמה פעמים שרק משכתי אותה אחורה כדי
להשעין אותה כנגד הקיר ולמשוך את הכרית כך שתישען בזוית מאונכת
על הקיר מלא הטחב, זה פשוט לא עזר. תמיד מצאתי את עצמי תוך כמה
שניות שוב שוכב כמעט במצב מאוזן. ככה אי אפשר לקרוא, קיללתי את
המג"ד המזדיין שלא היה מספיק קומבינטור להשיג לנו מיטות עץ
חדשות - מה קרה? לג'ובניקים מגיע ולנו לא? קיבינימט, סיננתי -
גם כן האגודה למען החייל - האגודה למען הפראייר שטוחן סתם...

אז ככה זה נראה לי אז, שנתיים וחצי בצבא, צנחנים - חרא ועוד
חרא ועוד חרא... איפה? כבר מזמן נגמר לי הקטע של קרבי. זה נגמר
לך בד"כ אחרי שהמ"פ צורח עליך בפעם הראשונה, או שתוקעים אותך
פעם שנייה ברציפות ראש השנה בבסיס, או ש... מה זה משנה...

אז נחזור אליי, על המיטה, קורא ספר, מתפתל בגלל המיטה המסריחה
ההיא. אורי נכנס לבונקר, "מה המצב, ג'וני בוי?" הוא שואל. "כוס
אמק" אני עונה, "גם כשנחים אי אפשר לנוח פה". אורי סח בזחיחות
דעת, תוך שהוא הופך את הקיטבג לחפש משהו, "אחי, עזוב אותך מזה.
בוא החוצה לנשום אוויר טוב לפני שאנחנו יורדים מהקו לתמיד".
"אויר טוב", אמרתי בלעג, "אויר קר, שמקפיא לך את הביצים ויוצר
לך שני בלוקים קרח מסביב להם...". "יוני", אמר אורי ברצינות,
"בוא החוצה - זה יעשה לך טוב, תירגע".

אז יצאנו החוצה. ישבנו על אחת מהבטונאדות, והתחלנו לעשות קפה
עם החמ-גזיה. שתינו את הקפה-בוץ, ששרף לנו בגרון, אבל אז כבר
התחלתי להרגיש טוב. דיסקסנו והרצנו כמה דחקות, כשהפקידה
הפלוגתית רוני, מלכת הכוזינות של כל חטיבה 35, הגיעה. אוף,
איזה גוף שהיה לה, אני נזכר, משהו משהו. היה לה גם ראש טוב על
הכתפיים, אבל איזה גוף...
"יוני", פנתה אלי, "שמעת שבגזרה המזרחית שוב מפגיזים.
"שמעתי?", השבתי בציניות, "לא שמעתי, כי כבר התחרשתי בבוקר
מהרעש של הפגזים, ואם לא ידעת, גם אנחנו נחשבים הגזרה
המזרחית". רוני אף פעם לא לקחה ללב מהציניות שלי - משהו שעבר
לי היום - היא הכירה אותי. נחשבתי ל"אבא" של הפלוגה, קצת
שבע-יום מהחיים בפלוגה ומכל החרא. כל פעם אני מנסה להשיג איזה
וידיאו או טלוויזיה ישנים שזרקו לנו ממפקדת החטיבה, כשהחליפו
שם ציוד במועדון של הג'ובניקים. כל פעם נלחמתי נגד המג"ד
המזדיין הזה, שכל מה שעניין אותו ברגע שקיבל סגן-אלוף היה
הפיאט פונטו שלו וזה שהיא תהיה רחוצה 24 שעות ביממה. היו ימים
שבהם הנהג שלו שטף אותה פעמיים-שלוש ביום. יא אללה, איזה דפוק,
חשבתי אז לעצמי...

"רוני", אמרתי לה, "איך זה שאנחנו עדיין לא יצאנו פעם אחת?
הייתי אומר שאת ואני מתאימים כמו מפתח למנעול...". "חמוד שלי"
השיבה, "אני יודעת מה עובר לך בראש, סליחה - בזין - ואני לא
רוצה רק 'חפוז'. אם היית בראש רציני...". קטעתי אותה - "אבל
אני בראש רציני. באמת. כבר נמאס לי מכל השטויות. אני רוצה
מישהי קבועה. אני כבר עייף מחיפושים וזיונים סתם. אני יודע מה
אני רוצה - אני רוצה מישהי כמוך", ריככתי את קולי, "שמעי רוני,
אני עובר תקופה לא קלה עכשיו. את יודעת, אני כבר צריך לחשוב על
איזה עבודה אני הולך בחוץ ומה אני רוצה ללמוד. אמא שלי לא
יכולה לפרנס את כל המשפחה לבדה. אני צריך לתת לה יד כשאני
יוצא, ולחפש משהו טוב ללמוד. אני מוכן להוכיח לך שאני רציני.
תני לי צ'אנס, ואת תראי שאני הגבר שלך".

רוני צחקה, "יוני, בחיים שלי לא שמעתי כזה נאום משכנע. כשנצא
שישבת, תתקשר אליי ונראה". היא התחילה להדס לה בחזרה לכיוון
החדר שלה. התבוננתי בה מאחורה. אורי הפטיר "אוף, כמה שהיא שווה
זאת. יש לעיני חדר מיטות, ורגלים שהייתי יכול ללקק כל היום..."
קטעתי אותו בחדות - "אורי שתוק. הפעם אני באמת הולך על מישהי
רצינית. היא נראית לי אשה לטווח ארוך, ואני באמת התכוונתי
לזה".

"מה עובר עליך בזמן האחרון, יוני"? שאל אורי. "כבר אי אפשר
לצחוק אתך כמו פעם"? התבוננתי בו, כולה שנה בצבא ועדיין לא
התייבש לו החלב על השפתיים. החלטתי לא לתת לו נאום על כמה
שהצבא סתם זבל ולהרוס לו את היום ואת יתרת השירות - מתי שהוא
יגלה את זה, עדיף שזה יהיה בעצמו. במקום זה אמרתי "שמע, אחי,
אני מצטער. אני מבטיח להיות קצת יותר נחמד להבא. אתה יודע, זו
סתם תקופה כזו מעצבנת...".

זה בא בלי שריקה, בלי אזהרה. הפיצוץ נשמע כל כך קרוב. הסתכלתי
שמאלה בחרדה וראיתי את השריפה בתוך הבונקר שהיה איזה 250 מטר
קדימה לאיפה שרוני הלכה. התחלתי לרוץ בפחד, צועק באימה "רוני,
רוני". מאחורה רץ אורי צועק לי "יוני יא אידיוט! היא בסדר!
תיכנס לבונקר!". עצרתי במקום וראיתי את רוני פתאום מרחוק,
קפואה על מקומה בפאניקה, אבל בסדר, חשבתי לעצמי.

הפגז השני נחת. עפתי והתהפכתי באוויר. הרגשתי את הריאות שלי
בוערות, והעיניים, אני זוכר שהעיניים כל כך כאבו לי. צרחתי כמו
משוגע מכאב. פקחתי את העיניים, וצעקתי "אורי!!! אורי!!!! אני
נשרף, אוריייייי!!!". הבחנתי באורי - מה שנשאר ממנו - שוכב
במרחק מה ממני. היד שלו נתלשה מהגוף. אלוהים, הוא היה כולו
חרוך, שרוף. צעקתי מכאב בגרון ניחר, צעקתי עד שבא לי למות.

שמעתי קולות מתקרבים. החובש הפלוגתי, רוני, חבר'ה מהפלוגה -
הכל התערבב לי בראש. הרגשתי דקירות בירך וביד, פקחתי את
העיניים. החובש הפלוגתי ירמי הביט בי, מזועזע ממה שהוא רואה.
יכולתי לחשוב מה עובר לו בראש בטח - איך אני נראה. חשבתי
לעצמי, איך זה שחובש פלוגתי עדיין מזועזע מהמראות האלה? רוני
הייתה מעלי גם "יוני, יוני, תחזיק מעמד - הרופא תכף מגיע". היא
בכתה, ואני חשבתי "אוי, כמה שהיא יפה". הסתכלתי שוב, לא יכול
להוציא כמעט הגה מהפה שכל כך כאב, על החובש הפלוגתי, שעבד עלי
בקדחתנות ובלהט. הוא חבש וחבש, שם 2 חוסמי עורקים. עצמתי את
העיניים וחלמתי פתאום שאני מפליג לי, מרחף. משהו, הרגשתי, משהו
בכל זאת מושך אותי למטה, אבל לא לקרקע, אלא מתחת. זה היה מפחיד
נורא. אני זוכר שפחדתי.

פקחתי שוב את העיניים. הבטתי בחובש הפלוגתי. הוא עצר ובהה בי
במבט מזוגג, עצב עמוק שרוי על פניו. רוני ייבבה בבכי. כל
החבר'ה עמדו שם הלומים. פתחתי את הפה ולחשתי "אני בסדר, אני
כבר מרגיש יותר טוב". הם לא שמעו אותי.

אתם יודעים, הכל נראה כאן אחרת מלמעלה. בהיר יותר.