לפעמים.

לפעמים רוצה לעצום את עיני ולא להתעורר
לישון ולא לקום.
לשקוע בחלומותיי ללא כל חשש או פחד, ללא תלות או מחשבות
מיותרות
להיות חופשייה כתינוק ביום היוולדו,
כתינוק טהור אשר לא טעם מעולם אכזר שכזה.

החורף הגיע...ואולי הוא יביא איתו תקופה טובה יותר מקודמותיה -
לזה רק ניתן לייחל ולקוות.
פוסעת אני ברחובות...שוקעת בהירהורים מיותרים שבשלב מסויים
מצטערת שהועלו במוחי.


העונות חולפות כהרף עין
הימים כשבועות, השבועות כחודשים והחודשים...בשלב מסויים במבט
קטן לאחור - הופכים הם לשנים...
ואני, אותה ילדה-נערה-אישה עומדת מול עולם שכולו ליכלוך
וייסורים ולא מוצאת את מקומי פה.
השגרה המקוללת הזאת שוברת אותי...רוצה לעוף על כנפי ציפור
ולהיות שם גבוה...
להביט על כל הבובות הקטנות האלה שגם הן בעמקי ליבן לא מוצאות
את מקומן.


אין דבר כזה אדם מאושר - בחיים שכאלה הכל רק רגעי וזמני.



הגעתי
אחרי שהלכתי שוב באותה הדרך כמו בכל יום מקולל, מדלגת על אותן
המדרגות בכל יום ויום
אינני רוצה מסלול שכזה שהכל מתוכנן וקבוע.
וכוונתי פה איננה לדרכי המוחשית

לא רוצה כמו כולם - ללמוד, להתגייס לצבא, ללכת לאוניברסיטיה
ו"לעשות משהו עם עצמי"

רוצה דרך משלי ומקווה בשביל כולם
שיממשו את עצמם וינתבו בדרכי החיים אל הדרך שמתאימה להם בצורה
הכי טובה-ולא בהכרח לפי כולם.