פתאום התפרקתי. התפרקות פתאומית, כך זה נראה לי בדיעבד. אחר כך
אמרו לי שזה לא היה פתאומי בכלל. שהיו סימנים. שלא ראיתי.
הסבירו לי, שלא ראיתי בגלל שהייתי קרובה מידי.

זה התחיל עם העיניים. אובדן ראיה חלקי בעין שמאל. נאלצתי
להפסיק לקרוא. אבל לא הפסקתי לכתוב וגם לא לפסל מילים, כי זו
עבודתי. יחד עם אובדן חלקי של הראיה, החל העור ביד שמאל
להתקלף. בהתחלה פיסות עור שקופות, קטנות ונקודתיות. אחר כך עור
היד כולו התקלף. חשבתי שאני מתחדשת. אבל זה לא מה שקרה. עור
חדש לא צמח. הבשר החשוף ספג כל מיני חיידקים, העלה רימה
והסריח. אנשים לא אהבו את הריח ונותרתי לבד. יד שמאל נשרה.
קשרתי מטפחת סגולה ואטמתי את עיני השמאלית. לימדתי את עצמי
לכתוב ביד ימין ולהשתמש רק בעין הימנית.

לא כל האנשים התרחקו ממני. מעגלים חדשים נפתחו בפני. במכולת
פגשתי איש אחד, שאמר לי שהוא מתרשם עמוקות מהיותי "ימנית
מובהקת". לרגע הוטרדתי מחוסר יכולתי להבין במדויק את המשמעות
והכוונה במושג  "ימנית מובהקת", אך מיד הזכרתי לעצמי, שבעצם
היו לא מעט פעמים, שחקרתי לעומק וחשבתי כי אני מבינה בדיוק,
אולם טעיתי ויצא לי שם של טרחנית. מצאתי נחמה במחשבה זו
והצלחתי לשדר לאיש הנהון ומבט מבין. התחיל כאב ברגל שמאל ולכן,
לא התנגדתי להחלפת פרטים מזהים כגון כתובת, טלפון וחשבון בנק.
הוא אמר שקוראים לו אלכס והוא גר ברחוב עולי הגרדום, אמן רב
תחומי, שבחשבון הבנק שלו יש כרגע הרבה כסף. אמרתי לו, שקוראים
לי צילה, שאני גרה ברחוב לוחמי הגטאות ואני עוסקת בכתיבה
פלסטית ובחשבון הבנק שלי אין כרגע כסף. נפרדתי ממנו לשלום.
חשבתי שהוא לעג למצבי הלא יציב, ושלא אפגוש אותו שוב.

בדרכי חזרה הביתה עצר אותי איש אחר ושאל אותי מה השעה. אמרתי
לו, שמאז שאיבדתי את יד שמאל, אני משתדלת שלא להכביד על יד
ימין בכל מיני אביזרים מיותרים כמו שעון. הוא אמר שזו חשיבה
מאוד יציבה ושאל אם אני מוכנה לשתות איתו קפה, כי "יש לנו הרבה
על מה לדבר". בגלל שהייתי רעבה, צמאה וחסרת כוח התנגדות בגלל
הכאב ברגל שמאל, הסכמתי. כשנכנסו לבית הקפה, אנשים מיד פינו
לנו מקום ובית הקפה התרוקן מיושביו. ידעתי שזה בגלל הריח העבש
שנודף ממני. ריח שמזכיר לאנשים שהם עלולים למות כל רגע ואם לא
למות אז להפוך כמוני למתפקדים למחצה. אבל לריקרדו, זה היה שמו,
זה לא הפריע כלל. להפך, הוא אמר שמאוד נעים לו בחברתי ושהוא
אוהב את בית הקפה הזה במיוחד כשאין בו אנשים. ברגע זה, התחלתי
לחשוד, שבעצם ריקרדו לא רצה להיות בחברתי הוא רצה להיות לבד
בבית קפה ואני הייתי האמצעי להשגת השאיפה שלו. מחשבה זו גרמה
לי לעווית. עין ימין החלה לרצד והכאב ברגל שמאל הלך והחריף.
ריקרדו לא הבחין בעווית, מבטו הופנה אל איש גרום בעל עיניים
חלולות שנעמד ליד השולחן. האיש רעד, התעלם מנוכחותי וביקש
מריקרדו כסף. ריקרדו סילק אותו וקילל אותו קללה בשפה שאני לא
מכירה. הקללה קיבלה צורה. ריקרדו לא הבחין בפרטים כאלה, ומתוך
זקנו אמר "מה שנהיה מהמקום הזה. אי אפשר לשבת בבית קפה מבלי
שמגיע מישהו ומבקש ממך כסף". השקפתו החברתית לא נשאה חן
בעיניי, אבל שתקתי בגלל כאב-רגל-שמאל. בכדי להסיח דעתי מהכאב,
ביקשתי מריקרדו שיספר לי על "הדברים הרבים שיש לנו לדבר
עליהם". מכאן, לא הצטרכתי יותר לדבר וניסיתי להרגיע את הכאב
ברגל על ידי הזרמת מחשבות חיוביות לאיבר החולה. אמרתי לרגל
שלי, שאני אוהבת אותה כי לא נשארו לי עוד הרבה אברים שמאליים
מתפקדים, ואמרתי לה כמה היא ייחודית עבורי ואיך תמורת כל הון
שבעולם לא אהיה מוכנה להחליף אותה באחרת. גם לא בכזו שהיא
צעירה ממנה, רכה ונעימה. הרגשתי איך הרגל מגיבה לדבריי, והכאב
הפך לעמום. ברקע שמעתי את ריקרדו מדבר על חייו, שהסתכמו
במפגשים עם מספר נשים, שאמרו לו שהן אוהבות אותו, אך לדבריו רק
חמדו את גופו וניצלו אותו מינית. מסיבה זו, בחר ריקרדו לחיות
חיי פרישות ולצמצם את מגעו עם העולם לכדי מפגשים וירטואליים עם
נשים, "כי זה היגייני, ותמיד אפשר ללחוץ ESCAPE", הסביר לי
והתחיל לדבר עליי ועליו. "איתך זה שונה. את מיוחדת. בגלל שאת
כל כך מוגבלת,  אם ארצה לברוח ממך, לעולם לא תצליחי להשיג
אותי". ראיתי איך המשפט של ריקרדו רק מתחפש למחמאה. למרות
שהזדהיתי עם כל מילה שאמר לגבי כל מיני בנות לילית, שהשתלטו על
חייו וחמדו את גופו, נעלבתי שלא ראה בי איום. לכן, פתחתי חדר
שיחה פרטי והזמנתי אותו לשיחת סקס. ריקרדו לחץESC  ונעלם.
נזכרתי בשיטת היעלמות שלמדתי מאישה חכמה אחת, לחצתי HOME
ונרדמתי על הספה בסלון. צלצול בדלת הכניסה העיר אותי. החלטתי
להתעלם, שכן ברור היה לי שזו טעות או נציגי ועד הבית. צלצול
שני ושלישי ושמעתי את אלכס אומר  "פתחי את הדלת".

פתחתי. ראיתי איש זקן, חיוך מבויש ועיניי ילד צוחקות. הוא מיד
החל להרשים אותי במילים ובצורות ושלח לי שיר של חזי לסקלי:
כשהמלה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המלה שממנה
נוצר-
אחבק את הגוף הזה
ואלין אותו לצדי.

אמרתי לו שזה שיר מאוד רומנטי ושתקתי, כי לא היה לי משפט הרחבה
ולא התחשק לי לארח אותו, בגלל כאב-רגל-שמאל. בכעס מטלטל צעקתי
לרגל שמאל, שאם היא לא מפסיקה להטריד אותי לאלתר, אני הופכת
לימנית מובהקת ושלא תתפלא אם היא תמצא עצמה רוקדת "עוצו עיצה
ותופר" על גבעת טרשים. האיום עבד. הכאב נרגע. ברקע שמעתי את
אלכס מספר את סיפור חייו. הוא סיפר שהתחתן בגיל צעיר והוא חי
עם אישה שהוא לא אוהב ואולי מעולם לא אהב, ומאז שהוא זוכר עצמו
הוא ניצל נשים ללא הבדלי גזע ומעמד. כדי לא להשאיר מקום לספק
ובגלל שהמשכתי לשתוק הוא הבהיר, כי מדובר בניצול מיני.  "אבל
איתך זה אחרת. את מיוחדת". כך הוא אמר פתאום בלי אזהרה. "איתך
אני מרגיש". הסברתי לו, שאני מאוד מתרשמת מיכולתו להרגיש וגם
מיכולתו לצטט אבל אני במין מצב לא יציב, מצב כזה שבו אני לא
מחוברת לכל החלקים שבי. ביקשתי שלא ייעלב ואמרתי לו "אני צריכה
להיות לבד". הוא התעלם מדבריי והתקרב אליי. רגע לפני שידו נגעה
בכתפי לחצתי ESC.