תום, החלטתי לקרוא לך. אמנם אתה לא שלי ומעולם לא היית, אבל
בעולם הפנטזיות, אתה שלי ואין שם מתאים לך מתום.
שם של ילד קטן ששמו מסגיר את אופיו בפני מי שלא מכיר אותו. ילד
קטן שלא יודה לעולם במשהו בוגר, משהו שמתאים לגילו.
יודע לשחק את המשחק לכל הכיוונים, מכיר את כל החוקים בעל-פה.
מתחמק מלהודות ברגשות, אבל דיבורים על דברים אינטימיים זורמים
אצלך בדם, שחקן אמיתי.
שיתפתי אתך פעולה, כי גם אני הייתי תמימה ונשביתי בקסם,
בתמימות שלך, תום. אבל להיות ילדה קטנה ותמימה לפעמים, סותר
אותך כ"כ חזק, בדיעבד. זה כיף להיות בוגרים ולשחק משחקים של
ילדים קטנים, אבל לפעמים צריך לשים גבולות, למתוח אותם בקו
מודגש וברור.
אני לא מצליחה לשחק את המשחק הזה: משחק הרגשות. פה כבר כל
החוקים נשברים ובעיניי אין משחקים ברגשות, או שזה אמיתי או שזה
לא קיים.
אני עומדת להיות בת 21, אין גיל יותר יפה מזה, לצאת, להכיר,
לבלות, אולי להתאהב, אבל אני תקועה בנקודה, רגשית, שתמיד צצה
לי שם, מזכירה לי את קיומה ואיננה מרפה ממני, דווקא ברגעים הכי
חשובים. הנקודה הזאת, הייתה פעם רגש שנוצר ממשהו, אבל לא מומשה
מעולם.
הנקודה הזאת, צצה לי כל פעם מחדש, בלי הודעה מראש ומאיימת
להרוס לי עוד פרק חשוב בחיים. ולמה? כל זאת מתוך אמונה טיפשית
ותמימה, בגללך. אמונה שאתה שם, מחכה לי, לסימן כלשהו, שהנקודה
הזאת, היא שלנו ורק אנחנו נוכל להפוך נקודה קטנה ומעצבנת לרגש
אמיתי.